לפני שהפכתי לרקדנית ומקדמת ריפוי בתנועה, הייתי מורה לאנגלית עם תואר ראשון ושני בחינוך.
הייתה לי משכורת קבועה ועבודה מסודרת. כשהתפטרתי, הייתי בהריון (שני), וככה ויתרתי על קביעות ויצאתי אל הלא נודע.
שיגעון מוחלט. הדרך הייתה לא פשוטה בכלל, והיו הרבה רגעי משבר. בפעם הראשונה שהתייאשתי מהמקצוע והחלטתי לחזור לעוגן ההוראה, פגשתי מישהי, שהציעה לי להתנדב ב"תל השומר" עם שתי נשים שהיו מאושפזות שם אחרי אירוע מוחי.
התלהבתי מהרעיון. הזדמנות פז לראות ולבדוק, האם אני יכולה להשתמש בריקוד ככלי ריפוי, וגם להוסיף טוב. הסכמתי בהתלהבות רבה. התחלתי להגיע מדי שבוע לבית החולים, מה שהיה לא פשוט בכלל. הייתי עם שני קטנטנים (בני שנתיים, וחודש וחצי), היו פקקים אינסופיים בדרך, והחניה הייתה יקרה מאוד לזוג אברכים רמת שרונים.
בכל פעם מצאנו איכשהו עזרה עם הילדים שתאפשר לי להתנדב. על החניה שילמנו מכספי מעשר.
ההתנדבות תרמה לי המון, שמחתי כל כך על ההזדמנות להושיט יד, בפרט ששתי הנשים שהתנדבתי איתן היו מקסימות ומתוקות. הודיתי על הזכות. להכרת הטובה שקיבלתי שנה אחר כך לא ציפיתי בכלל.
עשו עליי כתבה בעיתון, ואחת הנשים הסכימה להתראיין ולספר עליי. זה היה מדהים. עד היום אני מתפעלת מהאומץ שלה וטוב ליבה. וכך היא סיפרה:
"תקוה הייתה אז בת 40, אחרי אירוע מוחי קשה, שהתה ארבעה חודשים בשיקום ב'שיבא' בתל השומר. מעט אחרי תחילת השיקום, כשתקוה עוד היתה בכיסא גלגלים, חני התחילה להגיע למחלקה.
"פעם בשבוע היא הייתה באה ומלמדת אותנו להניע את האגן. לרקוד. זה היה נשמע לא הגיוני בהתחלה, איך אפשר לרקוד בכיסא גלגלים? אבל חני התעקשה, אמרה שאין בעיה לעשות תנועות אגן גם בישיבה, הבטיחה שזה יעזור. היא צדקה.
הייתי במצב קשה, כמעט ללא יכולת תזוזה. ישובה בכיסא גלגלים. הריקוד שלה, בהתחלה על הכיסא ואחר כך עם ההליכון, עזר לי להתמודד עם שיווי המשקל. תנועות השמינייה באגן גורמות לי להרגיש אחר כך יותר יציבה. אחרי ארבעה חודשים השתחררתי לשיקום יום, ובמשך שמונה חודשים באתי שלוש פעמים בשבוע לשיקום. עשיתי תרגילים ופיזיותרפיה, וגם רקדתי. זה נתן לי המון.
בהמשך, הבאתי את חני להעביר סדנה ב'יקיר'. אנשים הרימו גבה, לא הבינו מה אני רוצה. יש תפיסה מוטעית שמדובר פה בריקוד פרובוקטיבי, שנשים רוקדות על במה ודוחפים להם כסף. אבל אז הגיעה חני, אישה דתייה ונעימה, והבנות היו בשוק. היא התחילה להסביר על החיבור של הריקוד לאגן, ולרחם, על היכולת להרגיש את הגוף שלך. כשאני רוקדת אני מרגישה מאוד נוח, בזכותה. ואני לא הטיפוס שמרגיש בנוח לרקוד ליד נשים. אבל הבנות התחילו מאוד להתחבר אליה, להתחבר לריקוד, לפתיחות הזו. וחני מעבירה את זה בצורה מתאימה ונהדרת".
(מתוך כתבתה של בת חן אפשטיין אליאס, מוסף שישבת, עיתון "ישראל היום").
מההתנדבות הזו למדתי, שהדרך הכי טובה להתקדם מקצועית, היא נתינה. מאז התנדבתי ואני מתנדבת הרבה, הסיפוק אדיר והתוצאות מדהימות.
ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן".