הסיפור מתרחש אמנם בצרפת, אבל תכניו הם כלל אנושיים. מי לא מכיר איזה שהוא בן מצליחן שעשה שם וכסף בעיר הגדולה, או שרכש תארים מתקדמים, ומתבייש במוצאו הנמוך, הוריו חסרי ההשכלה הגרים בפריפריה והמבטא העממי שלהם? בגרסה הצרפתית של היוצר דני בון, שכתב, ביים וגם משחק את התפקיד של הבן המצליחן ולנטין, זהו ארכיטקט ומעצב המספר לכולם, כולל לאשתו קונסטנס, שהוא...יתום.
עד שנערך המפגש הצפוי בין המשפחה לבן המתכחש, מצליח בון לגחך וללגלג על הפלצנות של "המבינים", הפוקדים תערוכות של אמנות וריהוט מודרני, שבפרצוף נפוח מחשיבות עצמית מתפעלים במוזיאון מכיסא בעל שלוש רגליים שעיצב ולנטין, ושכל מי שמנסה לשבת עליו, כולל המעצב, נופל מיד אפיים ארצה. כך התערוכה וכך הבית הפריזאי שבו גרים ולנטין (דני בון), וקונסטנס, שכולו גווני פלדה ובטון, קווים ישרים וקור מקפיא, ומטבח סופר משוכלל וענק, שכאשר המבשלת לוקחת יום חופש, בעלת הבית לא יודעת אפילו איפה למצוא בו את הקומקום החשמלי כדי להרתיח קפה לאורחים.
במקביל לנעשה בעיר, מוצגת משפחת המקור של ולנטין "היתום", בחווה כפרית באזור שטי בצפון המדינה. חקלאים פשוטים, דוברים בעגה שכולה שגיאות תחביר ומבטא, אבל מחוברים בקשר חם, המתחלף בין חיבוקים למריבות קולניות.
הפיצוץ מגיע כאשר אחיו הלא חכם בלשון המעטה של ולנטין, גיסתו ואחייניתו, מחליטים להעניק לאם המשפחה (ליין רנו הגונבת את ההצגה, קולנית, עממית, גסת הליכות אבל בעלת לב זהב וגישה בריאה ואוהבת לילדיה), בהגיעה לגיל 70, מתנת יום הולדת: נסיעה לפריז ופגישה עם הבן האובד והמנותק. האם לא יודעת שאיש לא הכין את ולנטין לקראת בואם, ומשוכנעת שהוא הכין לה מסיבה.
וכך יום אחד, החבורה המוזרה פורצת במפתיע לאירוע מהודר של פתיחת התערוכה של ולנטין, ואחרי שהאם מסלקת מעל דרכה פיזית את השומר בפתח המוזיאון, היא מסתערת על בנה בחיבוקים, מול הפרצוף הנדהם של המוזמנים המהודרים. המפגש הזה בין מגזרים, בין רמות הכנסה, השכלה ודיבור - מניב סצנות מרירות, אירוניות, צפויות ובכל זאת מעניינות, ופה ושם אפילו מצחיקות.
אבל לא הצחוקים הם העיקר, אלא המסר הרציני, שהיוצר בון מעביר דרך פיתול פתאומי בעלילה. סוג של "דאוס אקס מכינה" לא מציאותי, אבל רב משמעות: זמן קצר אחרי הופעת המשפחה הכפרית שלו בעיר, ולנטין הנבוך מבצע תאונה במכוניתו, נפצע ומאבד את הזיכרון. כשהוא מתעורר בבית החולים, כל שנות לימודיו, הצלחותיו, הקריירה שלו כארכיטקט ונישואיו לאשה אלגנטית וקרירה, נמחקים ממוחו, והוא חוזר לגיל העשרה, לפני שנטש את הכפר. ולנטין שב לדבר בעגה הכפרית של אזור שטי, מתרפק על אמו, לא מזהה את האישה הזרה הטוענת שהיא אשתו, ולא מבין מדוע הוא חי בדירה מעוצבת שהוא לא מכיר.
איך מתיר התסריטאי-במאי בון את הפלונטר הזה? לא אגלה, ורק ארמוז שיש בהחלט הפי-אנד, שגם הוא מתרחש לעתים קרובות יותר בקולנוע מאשר במציאות.
דוברי צרפתית יתענגו על הפער הגדול במשלבי השפה בין עגת שטי והשיח העילי הפריזאי, שתורם למשמעות של הסרט. מי שנאלץ להבין את המתרחש באמצעות הכתוביות בעברית חש תסכול מול הכישלון המוחלט של התרגום, שלא מצליח להעביר את הסלנג הכפרי של אזור שטי לסלנג עברי. וחבל. אבל חבל גם לוותר על הסרט בגלל התרגום הקלוקל, שבהדרגה משלימים עם גזרתו, כי הנושא הוא רלוונטי כמעט בכל חברה, בכל מדינה ובכל משפחה.
איכות קולנועית - [star count=4]
לא לאלימות – [star count=5]
צניעות – [star count=4]
התנהגות ושפה – [star count=3]
ערכים - [star count=5]
הנאה מצפייה – [star count=4]