נפלתי חזק. זאת אומרת לא אני, הבת שלי. היא נפלה ואני נפלתי גם. אז קורה ולפעמים כשהילדים מגזימים עם איזה סיפור אנחנו שולפים את מקרה ה"זאב זאב". אומרים להם משהו כמו: "בסוף כשיקרה משהו, באמת, לא נדע אם להאמין". אם הילד צעיר, נספר לו לראשונה אודות "הזאב זאב", נשתדל להגזים בעצמנו ולהדגיש את חשיבות הסיפור המדויק ומיעוט באזעקות שווא. אם הוא כבר בקיא בסיפור, רק נגיד משהו כמו: זוכר את הסיפור על הזאב?
הילדה שלי מהממת ומלאת קסם אבל מה לעשות, נוטה לדרמות ולפגישות קבועות עם החובש התורן במסעות וטיולים. תמיד קורה לה משהו. אני מודה שהתגובה שלי מעט נשחקה. אז כשהיא חזרה חבושה מהטיול השנתי, שיצא בעיצומו של חודש ארגון בבני עקיבא. מצד אחד הייתה מעט כאובה ומצד שני לא מוותרת על שום פעילות. צועדת לסניף הלוך וחזור, משתתפת, מופיעה. ממש כבשגרה. לרגעים מתלוננת על כאב, אך ממשיכה לרקוד. אז אני מודה, לא לחלוטין האמנתי. זאת אומרת, לא חשבתי שיש שם איזה כאב רציני, משהו ממשי.
שבועיים וחצי עברו עד שהרגשתי שבכל זאת יש כאן משהו. אבא שלה ואני החלטנו לקחת אותה לרופאה כדי שתגיד לה ולנו שאין כלום. נפלנו חזק. הילדה עם שבר בכף הרגל.
אני יכולה למלא שורות על שורות של התנצלויות והתנצחויות, אבל אני לא. אכלתי את הכובע ואת הלב כבר מספיק. עכשיו אני רוצה להמשיך קדימה, אני מרגישה שלמדתי שיעור חשוב שמהווה עבורי בסיס להורות: לילדים שלנו יש רק אותנו.
אין לנו שום פריווילגיות ובטח שאסור לנו לתרץ עם סיפורי מעשיות על זאבים וחיות אחרות. אנחנו ההורים, נדרשים פעמים רבות להיות שופטים, מנתחים, פסיכולוגים, להתעסק בקרימינולוגיה וסוציולוגיה, להיות רשת חברתית ומפת התמצאות. זה מורכב, מעורבים כאן הרבה רבדים ורגשות. אנחנו נדרשים להניח לכל מה שמפריע לנו, אם זה עומס מחשבתי או רגשי אם דעות קדומות או ציניות ופשוט להיות להם לאורים ותומים. הורים.
אני מוצאת בי מקום למחילה עצמית כי אני מבינה שקבלתי לימוד משמעותי ביותר בתור אמא. יש לה רק אותי. אני תמיד חייבת להאמין לה. ויהי מה. זאת הגדרת תפקיד קריטית. זאת לא סתם אמירה, "אמא יש רק אחת". זה ממש נכון.
כמבוגר אחראי, ומאחורי הקלעים אפשר לעשות בירורים, אבל נקודת המוצא היא שאני מאמינה לה. תמיד בצד שלה ואני איתה ולא נחה עד שהיא מקבלת מענה הולם. היא זקוקה לי והיא מוכרחה לדעת את זה. כאמא שלה, אני חייבת לה את זה. היא כילדה חייבת אותי שאהיה כזאת בשבילה. בלי ציניות. נקודה. חשוב שתמיד נמצא את הטוב, גם בנפילות. שנראה את התיקון גם שמרגישים שממש קלקלנו.
אני מרגישה שנעשתה לי בדיקת עירנות כזאת בקטנה, שהעירה אותי ממש.
הלוואי והארתי!
חנוכה שמח.