אם לרגע נניח את ההטפה בצד ונעלה את הדוגמה האישית על השולחן. ננמיך את טון הדיבור, נצמצם במילים ואמירות שלעיתים רק מקטינות או מרגישות גבוהות מידי, נחסוך כל כך הרבה אנרגיה ואפילו נייעל את המערכת.
במהלך ארוחת ערב השבוע, הבת שלי הוציאה מהכיס את הנייד שלה וביקשה לצלם את הפיצה שהיא הכינה. לרגע כעסתי. כאילו, מה עכשיו? ולמה הנייד עלייך כאן? כמעט ובזבזתי אנרגיה מיותרת, כמעט הרסתי את הזמן היפה הזה שלנו סביב השולחן. ומה היה יוצא מזה? כנראה שבעיקר כעס. עצרתי בזמן, מיששתי את הכיס שלי, היה שם הנייד שלי. ברור שיש שם תמונות של מאכלים שהכנתי. בין השאר.
למחרת בבוקר, בזמן שחתכתי פירות לבן שלי, מנגו ובננה אם לדייק. פרסתי אותם יפה בצלחת ואמרתי לעצמי, אני פשוט אניח את זה כאן. הוא כבר יאכל.
השבוע בשיחה אקראית אחת הבנות ציינה שהיא ראתה שביום שאני מכינה לסבתא ארוחת צהריים אני משתדלת שזה יהיה קציצות וקוסקוס. כי את זה סבתא הכי אוהבת, היא הבינה את זה לבד והיא ממש ראתה נכון. והנה לכם תורת הדוגמה האישית על רגל אחת: פשוט להניח את זה, בלי הרבה מילים.
המעשים שלנו, ההשתדלויות שלנו, גם האמירות שלנו. הכל נלקח בחשבון, הכל נשמע גם כשמרגיש שאנחנו מדברים לקיר. הכל נספג שם. שיבחתי את הבת שלי על הפיצה הנהדרת שהיא הכינה, בזה עודדתי את האחיות שלה להודות לה גם ולהתפעל מהפיצה המשובחת, נכון היא צילמה והנייד היה נוכח. אבל השיח היה חיובי והיא החזירה אותו לכיס, לא היה בו צורך עכשיו. הבן שלי אכל בשמחה את המנגו והבננה, זה השביע אותו והוא לא ביקש משהו מתוק כמו עוגייה אחרי זה. היה גם דיבור על כיבוד הורים וסבים ככה במקרה על הדרך ונשאלתי איזה עוגה אני הכי אוהבת.
אנחנו כהורים זוכים תוך כדי גידול הילדים, לצמוח גם אנחנו. כשאנחנו נשקיע בלייצר דוגמה אישית חיובית איכותית אנחנו למעשה משקיעים גם בטיפוח האישיות שלנו, אנחנו הופכים טובים יותר בזכותם ובזכות הרצון לגדל ילדים אדיבים עם עין טובה וחיובית.
כהורים אנחנו משקיעים המון אנרגיה על דיבור, ובאמת מילים הן חשובות מאוד. אבל לא רק. לפעמים כל מה שאנחנו צריכים זה רק להניח לססמאות הגדולות ופשוט להיות, ולהניח.
שנצליח.