זוכה עם ישראל (בעיקר ביתא ישראל) לציין מידי שנה את היום שעיצב ואף הציל את יהודי אתיופיה מהכחדה בגלות המרה. בתאריך כ"ט בחשוון, חמישים יום לאחר יום הכיפורים בו ערכנו חשבון נפש פרטי, מתעלים אנו לחשבון נפש ציבורי בציון יום הסגד.
משמעות הסגד הינה סגידה, השתחווייה וכריעה כלפי מי שאמר והיה העולם. את ההשראה ליום מיוחד זה קיבלו מנהיגי הקהילה מהפסוקים בנחמיה (פרק ט, פסוק א'):
"וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת-הָעָם לְכָל-הָעָם, הַיּוֹם קָדֹשׁ-הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם--אַל-תִּתְאַבְּלוּ, וְאַל-תִּבְכּוּ: כִּי בוֹכִים כָּל-הָעָם, כְּשָׁמְעָם אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה."
" וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים, וַאֲדָמָה, עֲלֵיהֶם.וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל, מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר; וַיַּעַמְדוּ, וַיִּתְוַדּוּ עַל-חַטֹּאתֵיהֶם, וַעֲוֹנוֹת, אֲבֹתֵיהֶם.ַיָּקוּמוּ, עַל-עָמְדָם, וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים, לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם ".
בפסוקים אלו אנו רואים את עזרא ונחמיה קוראים לעם ישראל – שובו בנים שובבים, לאחר גלות בבל כשהמצב הרוחני היה בכי רע. כך גם בגלות אתיופיה.
הכמיהה לירוסלם (ירושלים), לארץ ישראל, לשוב ולהתאחד יחד עם כל אחינו בית ישראל ובמיוחד לאור המלחמה המתמדת של מנהיגי הקהילה כנגד המיסיון שניסה ללא הרף לגרום ליהודי אתיופיה להתבולל בפיתויים של כסף ושפע חומרי, כל אלו עוררו את יהודי אתיופיה לפעול.
אחת התקנות המשמעותיות היא קביעת יום הסגד הגדול, בו התאספו בני הקהילה מהכפרים אל אחד ההרים לפי האזורים השונים: גונדר, אמבוור, סמיי ועוד. לשם היו מגיעים בבגדי חג, כשאת תחילת היום פתחו בצום ובתפילות עד מחציתו ולאחר מכן הקייסים (מנהיגים הרוחניים) היו קוראים בתורה בענייני היום, חידוש הברית עם הקב"ה, אחדות ישראל, חיזוק שמירת התורה והאמונה בתורת ישראל וכמובן ומעל לכל, הרצון והכמיהה הנצחית לשוב לירושלים עיר קודשינו.
לאחר מכן היו יורדים מההר בשמחה ובצהלה, שהרי אין הקב"ה משיב תפילותינו ריקם, ואת היום היו מסיימים בסעודה חגיגית משותפת של כלל הקהילה (משום שהקב"ה משרה שכינתו בציבור). אם כך, נראה על פניו שלאחר השיבה אל ארץ ישראל אין צורך להמשיך את יום הסגד ובמבט שטחי אכן זו ההבנה.
אך במבט עמוק מבינים אנו שאומנם הגענו לארץ ישראל מהגלויות השונות, אך כפי שמציינת הגמרא במסכת סנהדרין אנחנו באתחלתא דגאולא. טרם הגענו למנוחה ולנחלה ולגאולה שלמה. משום כך ממשיכים בני הקהילה לעלות לארמון הנציב הצופה אל הר הבית בשאיפה ובתפילה לבניין בית המקדש.
אולם, בדרך לגאולה השלימה יש משימות אלוקיות שעלינו לבצע וההכשרה להן היא עבודת המידות. ישנה קהילה הקטנה בכמותה אך רבה באיכותה, שהגיעה אחרונה לארץ הקודש (אך ידוע כי האחרון להופיע בסדר האלוקי יש לו תפקיד חשוב) ושואפת לעורר את עם ישראל למידותיהם של האבות והאימהות, כפי שמביא הנצי"ב בהקדמתו ל"ספר הישר" : "וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים".
כל בוקר בשחרית אומרים אנו את תכונותיהם המרכזיות של יהודי אתיופיה המובאות במסכת פאה א, א: " אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵלּוּ הֵן. כִּבּוּד אָב וָאֵם. וּגְמִילוּת חֲסָדִים. הַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ. שַׁחֲרִית וְעַרְבִית. וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים. וּבִקּוּר חוֹלִים. וְהַכְנָסַת כַּלָּה. וּלְוָיַת הַמֵּת. וְעִיּוּן תְּפִלָּה וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּבֵין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ. וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם."
כך נהגו יהודי אתיופיה לקיים את דברי המשנה בצורה טבעית. נוסיף לכך את הצניעות והענווה, התמימות והביישנות, שניכרים בקהילה, ונבין שכנראה הקב"ה שם תפקיד חשוב בגאולה בקרב בני הקהילה האתיופית – אנשים בעלי מידות כה מיוחדות.
ואולי ייתכן כי תפקידה של הקהילה הוא לעורר תכונות אלו בליבותיהם של כלל ישראל שהרי אם נחרבו בגלל שנאת חינם, עתידין להיבנות ע"י אהבת חינם! ולכן כל ישראל מוזמנים ליום הסגד שיהיה חג כלל ישראלי בציפייה ובתקווה לאהבה וישועה קרובה.
הכותב הוא רב קהילת שיבת ציון ברחובות ואברך בכולל מורשת יעקב מבית מכללת אורות ישראל. המאמר נכתב לרפואתו של הרב אלישע בן בלהה ברטה וישליצקי