מלכוד המועמד הדתי לראשות העיר

הבחירות המוניציפליות בערים השונות מחדדות מספר סוגיות חברתיות בוערות אשר לא היו נפוצות לפני שני עשורים ויותר. אחת מהן היא התמודדותו של מועמד חובש כיפה לראשות עיר "חילונית", או ליתר דיוק, שרוב תושביה אינם חובשי כיפה או שומרי הלכה בהתאם לממסד ההלכתי.

מועמד כזה מזכיר, לכאורה, את המשל על אותו אדם, עליו מספרת הגמרא במסכת בבא קמא דף ס' ע"ב, כי יש לו "שתי נשים, אחת ילדה ואחת זקנה, ילדה מלקטת לו לבנות זקנה מלקטת לו שחורות נמצא קרח מכאן ומכאן".

המלכוד של מועמד כזה די ברור: מצד אחד, התושבים הדתיים מצפים ממועמד דתי לקדם ולחזק את הצביון הדתי בעיר – ואם יחשדו בו כי יזנח ערכי הדת כדי להחניף לרוב תושבי העיר, הם לא יתמכו בו לראשות העיר. מצד שני, התושבים החילוניים מצפים ממנו כי בכהונתו יפעל לטובת הציבור בכללותו ולא לסקטור חובשי הכיפה בלבד – ואם יחשדו בו כי פועלו הפוליטי הוא לחיזוק הקהילות הדתיות בעיר על חשבון התושבים החילוניים, הם גם לא יתמכו בו לראשות העיר. נמצא שמועמד חובש כיפה לראשות עיר יוצא קרח מכאן ומכאן.

חשוב לדעת כי חשדות מעין אלו מפרנסות בעיקר את 'קמפיין הנגד' של יריבי המועמד הדתי לראשות העיר. אולם בפועל, בדרך כלל, אין להם שום אחיזה במציאות. הניסיון ליצור אווירה של מלחמת תרבות במסגרת הרשות המוניציפלית – כאילו ערכי התושבים הדתיים מתחרים בערכי התושבים החילוניים או להפך – הוא בעיקר תמרון של גורמים פוליטיים הניזונים אלקטורלית מהתנגשות מדומה שכזו.

כך למשל, בסקר שנערך בעיר רמת-גן התגלה כי הבעיה הראשונה שלה מבקשים התושבים פתרון היא בעיית ניקיון העיר והתברואה האורבנית (36%), לאחר מכן מבקשים הפתרון לבעיית התחבורה ועומס על התשתיות (15%), הסוגיה השלישית בחשיבותה לתושבי העיר היא מצוקת החניה (14%), ורק במקום הרביעי נמצאת סוגיית החינוך כמטרידה את מנוחת התושבים בעיר (9%).

יוצא אם כן, כי בשלוש הסוגיות הראשונות אין שום משמעות להיות המועמד חובש כיפה או חסר כיפה. בין כך ובין כך הוא יידרש לתת מענה לבעיות הראשונות בהתאם לתפיסת עולמו המוניציפלית המבוססת בעיקר על ניסיונו האישי בניהול מערכות ציבוריות, יכולתו לתת פתרונות יצירתיים לבעיות כאלו וכושר התמדתו בטיפול פניות וזמינותו לציבור התושבים.

אמנם, ניתן לשאוב מתוך ערכי היהדות הנחות מוצא ביחס לחשיבותה האסתטית של העיר ורווחת התושבים בה ולבסס דרכי פעולה על עקרונות ממקורות הלכתיים – אולם אין באלו ליצור פער או מתח כלשהו בין אדם שומר תורה ומצוות לבין אדם שאינו רואה בממסד ההלכתי מקור לפרקטיקות מחייבות.  ייתכן כי בסוגיית החינוך יכולה הוויית חייו הדתיים של המועמד להוות השפעה כלשהי על אופן דרכי פעולתו, אך מי שמכיר את המערכת המוניציפלית יודע כי מרחב התמרון של ראש העיר להשפיע באופן דרמטי על אופי החינוך של סקטור מסוים הוא מינורי וחלוקת התקציבים בדרך כלל תהיה בהתאם לגודלם היחסי של חברי הקהילה הנדרשים לכך.

ישאל השואל: מה לגבי סוגיית השבת במסגרת המוניציפלית, כגון, קיום תחבורה ציבורית או פתיחת בתי עינוגים או מסחר בשבת? מה לגבי אירועי תרבות – האם יהיו בעלי אופי מסורתי או מתירני? מה לגבי דאגה למוסדות המעניקים שירותים לציבור הדתי – כגון בתי כנסת או מקוואות?

מענה לשאלות אלו יש לחלק לשלושה חלקים. ראשית, המענה המוניציפלי לרוב הסוגיות הללו הוא מוגבל במסגרת חוק מדינה – כך למשל, אין השפעה מהותית לעירייה על החלטה לפתיחה או לסגירה של בתי עינוגים או מסחר בשבת. החוק ברור: בתי עינוגים מותרים, בתי מסחר אסורים. אם בעל עסק מבקש לפתוח מסעדה בשבת כל שעל העירייה לבחון זה את מסמכי הרישוי שלו (אישורי משטרה, מכבי אש, תברואה וכיוצ"ב) ולא יותר מכך. מנגד לא יעזרו לו כל תחנוניו, אבל בית המסחר יישאר סגור בשבת. 

שנית, תקצוב בתי כנסת או מקוואות בעיר נעשה באופן יחסי למספרם ולגודל האוכלוסייה העושה בהם שימוש. כך גם לגבי אופי אירועי התרבות אשר יהיה בהתאם לנוכחותם של תושבי העיר בהם. ככל שתבוא ותעלה דרישה מהתושבים לאירוע תרבותי בעל גוון מסוים, והיקף ההשתתפות בו תהיה מרשימה, כך הוא יזכה לתקצוב ועידוד עירוני נוסף, וכן להפך.

שלישית, כדאי להכיר את הנתון המובהק הבא בשיח המחקר הסוציולוגי ביחס למבנה האוכלוסייה הישראלית: רוב הציבור המכונה "חילוני" רואה עצמו כבעל זיקה למסורת. כלומר, גם אלו שלא נחזים כלפי חוץ בעלי חזות של שומרי תורה ומצוות מוצאים עצמם עושים שימוש בבתי כנסת בחגים או באירועים במעגל החיים (בר מצוות או להבדיל אזכרות), פוקדים את המקוואות, נהנים מאירועי תרבות בעליו גוון מסורתי (הקפות שניות בשמחת תורה), שולחים לעיתים את ילדיהם לחינוך ממלכתי דתי ואף לא מתנגדים שהשבת הציבורית תבוא לביטוי באופן שונה מחיי היומיום הסוערים והרעשניים.

אם כן, מה יתרונו של מועמד דתי לראשות העיר? על פניו, נראה כי אין לו יתרון. לכיפה שעל ראשו אין משמעות מעשית במערך המוניציפלי. ככל מועמד, כאמור, יש לבחון את ניסיונו ופועלו הפוליטי בשטח. עם זאת, נראה כי הציבור הישראלי דורש ממועמד חובש כיפה, גם אם לא מודים בכך בפה מלא, רף נטל הוכחה מוסרי גבוה יותר. אמנם, על כל איש ציבור חלה חובה להתנהלות חוקית, אבל ממועמד דתי ישנה גם ציפייה להתנהלות מוסרית שמעבר לחוק. לא רק ניקיון כפיים מנהלי אלא גם ניקיון כפיים מוסרי. שימצא חן לא רק בעיני האדם, אלא גם בעיני אלוהים – כלומר, גם במקומות שהתושבים לא רואים ולא יכולים לבחון את אורח חייו, קיימת ציפייה ממנו לפוליטיקה מסוג אחר. פוליטיקה נקיה יותר.

אולי כאן טמון יתרונו וחסרונו של המועמד הדתי. אם ישמור על ניקיון כפיים אישי – יזכה להערכה מוגברת גם במרחב הציבורי. מנגד, אם התנהלותו היומיומית, שבין אדם לעצמו, מוטלת בספק מוסרי – הציבור עלול לשפוט אותו בחומרה יתירה. יעשה הציבור טוב לעצמו אם יטיל סטנדרט כזה על כל המועמדים לראשות העיר ובכלל על נציגיו, אך בינתיים יצטרך המועמד הדתי להשתדל מעט יותר מכל המועמדים האחרים.

הכותב הוא ד"ר למשפטים, מרצה במרכז האקדמי פרס ברחובות, עמית בכיר במכון בגין למשפט וציונות בירושלים ומתמודד למועצת העיר רמת גן מטעם סיעת "הרמתגנים עם אביהוא".