כמה רגעים אחרי בשורה זו, ושיחה עם החתן עם השבור, קיבלנו הודעה על זוג, ומיד אחריו עוד זוג שהחליטו לפרק את החבילה. הלב נשבר, כמה צער.. והיה נראה שהיום הזה דווקא הולך לכיוון חיובי ושמח. הלכתי לישון בהחלטה שמחר חייב להיות שמח יותר. איך מחליטים החלטה כזו כשההתרחשות של החיים אינה תלויה בי? ועולה בי התפיסה היהודית שמצווה על רגש.
"ואהבת את ה' אלוקיך", "ואהבת לרעך כמוך", "ושמחת בחגך".
ופסוק שתפס וניחם אותי אחרי שהתבאסתי ממש מקריאת הפרשה השבוע, (פרשת כי תבוא) והתיאורים הקשים שבה, למה קורים כל הדברים הקשים? "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה וטוב לבב מרוב כל". אתה יכול להיות אחלה דתי, להיות בן זוג מושלם, את יכולה להיות האישה האידיאלית, אך לא בשמחה וטוב לבב מרוב כל. ואז חוויית החיים מתחילה להשתבש..
אנחנו רגילים לחוות את האהבה, החשק והשמחה כתוצאה של מה שקורה לי. אם מקשיבים לי, מפנקים אותי, אוהבים אותי אז אני אוהבת. אם קורים לי דברים שמחים בחיי, אני שמחה. אם יהיה בינינו יום של שיתוף פעולה והקשבה, אסכים לפתוח את הלב. אם יגיע חשק לקרבה אינטימית אז תהיה תשוקה.
ואם לא? אם לא יקרו הדברים המשמחים שרציתי שיקרו היום? ואם היה לי יום עמוס ולא היה בו שיתוף פעולה? ואם השגרה השתלטה ולא משפריצה לה האהבה והתשוקה? ואם מה שבאמת מתחשק לי בסוף יום זה לקרוס, להשתבלל, לתפוס פינה, לא לתקשר עם אף אחד? ואיך כל זה מסתדר עם זוגיות? עם אדם יקר נוסף בצד השני של המתרס שיש את מה שעבר עליו, ואת העומסים שלו, את החשקים שלו ואת הציפייה שלו למפגש??
"ושמחת בחגך". ואם השנה לא בא לי חגים? אז אולי נזרום על החגים, אבל איך אוכל להתחייב על השמחה? על טוב הלבב? על אהבה ה'? על אהבה אישי? האם אפשר לצוות של רגש? או רק להתפלל שהוא יגיע? אני מבינה שהציווי (מלשון צוותא= חיבור) מזמין אותנו להתחבר לרגש שנמצא שם בפנים אך מתכסה בתנועת החיים השוצפת. "בבית אלוקים נתהלך ברגש..." איך עושים את זה? שלוש עצות:
להיות חוצפנים - מושג שלמדנו מבננו שלמד בהשראת רבו הרב דוב זינגר.
מה זה אומר? הפנים - זקוק לקצת חוץ כדי להתגלות, רוצים לחוות יותר אהבה, שמחה, תשוקה, רגש? תיצרו סביבה שמאפשרת להם להתגלות. דמיינו את אחד החגים האהובים עליכם, או את ראש השנה הקרב ובא, את ההשקעה ב"משחק" הסימנים המעוררים כוונה וחוויה פנימית, את הלבוש שמכניס אתכם לאווירה, את השופר שמנער ומעורר את הרגשת הלב. וכך גם בערב זוגי שאם תזרמו באוטומט, תפרקו בו עומסים ועצבים ובמקרה יותר טוב, תקרסו למיטה ולפחות לא תהיה מריבה. אך באמת, מתחת לכל זה, יש רצון לרצות להיפגש ולהשתוקק. אז הבפנים שלכם צריך את הבחוץ. את האווירה הרומנטית, את הלבוש המיוחד לערב זוגי, את ההתעסקות, המשחקיות וההשתעשעות המעוררת את הפנים שלכם להתגלות בחוץ.
אותנטיות
"בשמחה וטוב לבב מרוב כל". אנו רגילים לומר שאותנטיות היא נאמנות למה שעולה בי כאן ועכשיו. אך אותנטיות זו פעמים רבות, אימפולסיביות של הצפה רגשית של רגש או דחף מסוים. "שמחה וטוב לבב מרוב כל", היא תפיסה וחוויה של מכלול. כמו שהלב מזרים אנרגיה ומחייה את כל האיברים, גם השמחה מופיעה כאשר אנו חווים את מכלול חיינו ואת הקשר בין הדברים, בין ההתרחשויות, בין ההרגשות, בין האנשים. אותנטיות, מרוב כל, היא איסוף וקשב לכל הקולות ובתוכם לדלות ממעמקים גם קולות מתכסים ונסתרים.
ביכורים
זו עצה מפרשה זו, אשר מדריכה כיצד באים אל הפנימיות של הארציות. "כי תבואו אל הארץ", ביאה זו מתארת כניסה פנימה אל מרחב מקודש ונאמרת לגבי ביאת הארץ, ביאת המשיח, ביאת המקדש וביאת האישה. זה יכול להיות פרקטי, טכני, וזה יכול להיות כל כך פנימי ומקודש. סוד הביכורים הוא סוד התהליך וסוד הראשית, שימת הלב והכוונה לתהליכיות של החיים ולא רק לתוצרים ומעשים, ולשים את הלב, הכוונה ואפילו מעשה מכוון ומודע ברגע הראשון בו נכנסים ליום, הביתה, לערב הזוגי.. הכל הולך אחר הראשית.
בברכת בבית ה' ובביכתם ומשכנכם תהלכו ברגש... באהבה. בשמחה. בתשוקה. בטוב לבב. מרוב כל.
הכותבים: יהונתן ויסכה שומר - בעלי "כלים שלובים", מרכז להתפתחות אישית וזוגית.