פעמיים זה קרה לי.
אני אמא במשרה מלאה! גם כשאני בעבודה אני אחראית על ילדיי, דואגת להם לסידור, בודקת ומוודאת. אני אמא אכפתית שמסדרת את העבודה כך שאוכל להיות עם ילדיי כמה שיותר. כמוני ונפלאות ממני יש עוד אמהות רבות, וגם אבות, ולכולם מכנה משותף: כולנו הורים. כולנו דואגים ואוהבים יותר מכל את ילדינו!
ובכל זאת זה קרה לי - פעמיים.
בפעם הראשונה הייתי בסידורים, פיזרתי את הילדים לחוגים תוך כדי שאני מיידעת אותם מי מחזיר ואיפה להיות. בראשי כבר התרוצצו אלפי משימות שאני צריכה לעשות, וכבר דמיינתי באיזה סדר אעשה אותם. הגעתי למקום הראשון, הוצאתי את הפלאפון כדי לרשום בו מספר דברים, כיביתי את המנוע ו...כמעט יצאתי. משהו לא הסתדר לי אז החלטתי לחזור בראשי ולבדוק איפה נמצאים כל הילדים. אחת הייתה חסרה לי. נלחצתי וניסיתי לשחזר איפה היא ואז נזכרתי שהיא איתי, ברכב. הסתובבתי אל עבר הספסל האחורי ושם היא הייתה שמחה ומחייכת, שקטה ושלווה.
נלחצתי מאוד ונבהלתי, חיבקתי אותה והבטחתי לעצמי שלי זה לא יקרה, הרי הנה - למדתי מהניסיון. באותו רגע החלטתי שארגיל את עצמי לבדוק כל פעם את הרכב לפני שאני יוצאת ממנו. הצלחתי בכך שנה שלמה. עד אתמול.
ואתמול? שוב זה קרה. היו לי את כל הסיבות: הייתי אחרי יום חופש ארוך עם כל הילדים, עייפה וטרודה מכל הדברים שיש לאמא באוגוסט,במקום חדש ולא מוכר, להיות טרודה מהם. הייתי לבדי ברכב אחרי שהקטנים יצאו ועלו לבית החדש שלנו בבוסטון (נסענו לשנה שליחות ולימודים) ואני ניצלתי את הזמן הפנוי שנוצר כדי להיכנס לפלאפון ולעשות דברים חשובים, באמת חשובים. לענות למיילים, לכתוב הודעות לאנשים שפנו אליי בשאלות, לכתוב מאמר ופוסט, ולהעלות תמונות ולמחוק דברים מיותרים בזיכרון ועוד ועוד. תוך כדי הכתיבה שמעתי נחרה קטנטנה, כמעט בלתי מורגשת. המשכתי בשלי עד ששמעתי אותה שוב וחיפשתי מאיפה מגיע הקול. כשהסתובבתי נזכרתי שהקטנה שלי (בת שלוש וחצי) הייתה אמורה לצאת עם אחיה הגדולים אבל בסוף החליטה להישאר איתי להסיע את אחותה הבכורה לבייביסיטר. שינוי התוכניות, השגרה והעובדה שהיא נרדמה, הם אלו ש"תרמו" ויחד עם עומס המשימות שלי ופיזור הדעת שלי עקב השימוש בפלאפון, גרמו לכך שלא אשים לב שהיא ברכב.
נבהלתי. אם זה קרה לי (שאותי אני מכירה ויודעת כמה הילדים הם כל עולמי ואני נמצאת סביבם רוב שעות היממה) אז זה יכול לקרות לכל אחד והפעם, כשאני אומרת את זה - זה לא סתם.
למרות שאני מתביישת כל כך בסיפור הזה ובזה שחס וחלילה הוא היה יכול להסתיים באסון, אני רואה חשיבות עליונה בשיתוף אחרים ובהבנה שחייבים לעשות משהו! לשים תזכורת בנייד, להשתמש באפליקציה מזכירה, להניח את התיק והפלאפון במושב האחורי, לארגן שיתוף פעולה עם מישהו אחר שיוודא תמיד היכן הילד נמצא וכו'. הפתרונות היום רבים וקיימים, אל תחשבו שאתם מוגנים. גם אני חשבתי כך. אל תחשבו שלכם זה לא יקרה, או שכישורי ההורות המופלאים והזיכרון המדהים שלכם יסייעו- גם אני הייתי בטוחה בכך.
ועוד מילה, אולי כדאי לחשוב שוב על הרגלי צריכת המסכים שלי, שלנו. אולי כבר התרגלנו להיות מחוברים למסך הפלאפון ובלי לשים לב אנחנו נשאבים אליו יותר מכפי שהיינו רוצים.
הקיץ, החופש והחגים עוד לפנינו- בואו נעשה מאמץ משותף כדי למנוע את האסון הבא.
מתחננת.
אמא.