יום שלישי, שש בערב, בעלי מתקשר- "אני יוצא מהעבודה, מה החלטת יוצאים להצגה?" אני אומרת: לו: "תן לי לראות, תחזור הביתה ונחליט". בינתיים בבית אני מנסה לארגן את הילדים לשינה ומלאה התחבטויות בתוכי. מצד אחד, שנים אנחנו מתכננים לצאת להצגה והנה יש לנו כרטיסים, לא נצא?? מצד שני: "איך נשאיר את הילדים בבית לבד, חצי שבוע אחרי פיגוע דקירה שהתרחש ממש אצלנו ברחוב הסמוך?" פחד אימים. נער בן 17 פשוט קפץ לו מעל הגדר והתחיל במסע הרג. ב"ה שעצרו אותו מהר. לצערנו אחרי שכבר איבדנו את בן היישוב יותם עובדיה ז"ל. ועוד הבוקר הייתה שוב התראה לפריצה ונאלצנו להיסגר בבית שעתיים וחצי עד שחיזלש"ו.
אז איך אני יכולה להשאיר אותם ככה לבד? ועוד עם התינוקת בת תשעה חודשים?? ואם שוב יקרה משהו?? מצד אחר אי אפשר לחיות כך. כדאי לצאת להירגע, להתרענן מכל הצרות של החופש הזה. מכל העומס היומיומי עם הילדים שבחופש..בעלי חזר והחלטנו שכן, יוצאים...נוסעים ...הווייז מראה שנגיע בדיוק בזמן. מגיעים, מתיישבים, הצגה מתחילה...
ומה אגיד, היה שווה כל רגע, הצגה מרגשת עד דמעות.
ההצגה נגעה לפחות בארבעה נושאים רגישים ונפיצים בחברה הישראלית. בנושא העגונות, התמודדות עם מחלה, יחסים בין פלגים שונים בחברה הדתית, והיחס לחריג בחברה. על הבמה שיחקו חמישה שחקנים מעולים שהצליחו להכניס אותנו לדמות שלהם בצורה מושלמת. הניואנסים היו מדויקים, נכנסנו ממש לסיפור. השחקן הראשי, דיין בבית הדין פוסק הלכה כנגד כל הדעות האחרות ועומד בהחלטתו גם עם כל ההשמצות והקשיים שפוקדים אותו. תוך כדי כך הוא מתמודד עם מחלה שפוקדת אותו ומאיימת לפגוע גם בדין התורה שנתן לעגונה. הבחור שנושא בתפקיד החשוב של "המשמש" של הדיין הוא דמות לא שגרתית בנוף החרדי. הוא מעריץ את הרב הדיין ודואג לו ולבריאותו. אביה של העגונה - "עמך ישראל", לא מבין את ההתנהלות של הדיין אבל מעריץ את הרב. לא תאמינו מי מאיים על הדיין, מוציא כנגדו פשקווילים ומאיים עליו בטלפון..בעלי ואני לקחנו מההצגה את ההבנה שצריך להתמודד עם הדברים שעוברים עלינו ולא לברוח ולהחביא, לתת את הבמה המתאימה לכל אחד ועניין.