מאז שאימצנו את שחר אני שומעת על קבוצה של משפחות מאמצות לילדים כהי עור. שבחה של הקבוצה מגיע למרחקים, ומאז שיש לי ילדה ממוצא אפריקאי אני מחכה להכיר את החברים בה. בזכות זמינות של רשתות חברתיות ובזכות רוני - החברה הקיבוצניקית מסדנת האימוץ, זכינו להתחבר לקבוצה בפייסבוק.
תמונות של משפחות צבעוניות יפיפיות, ילדים קטנים וילדים בוגרים. זוג הורים אשכנזים גאה עם בנם הכהה ביום הגיוס, ילדה עם צמות לצד אחותה הבהירה. התמונות הפנטו אותי ומיד רציתי להרגיש חלק מהיופי הזה. דמיינתי איך אנחנו נפגשים, ומה שמבדיל אותנו מאחרים בחיי היומיום, שם דווקא מחבר ומלכד. כאשר הודיעו על קיום שבת של הקבוצה בבית הארחה, מיד התלהבתי ושכנעתי את אסף שנירשם. כל הדרך לצפון התרגשתי מהמחשבה על מפגש עם משפחות כמונו. אותה שפה, אותן דילמות. ואז הגענו, ואודה על האמת.. די מהר רציתי לחזור הביתה. אכן אנשים מקסימים ואמיצים, וחלקם עם הרבה ניסיון חיים וביטחון עצמי, אבל אני - תהילה מגן, לא הרגשתי שייכת. גיליתי בשבת הזו שכמה שאני אימא מאמצת בזהות שלי, ככה אני שייכת למקום ממנו באתי לשבת הזו ואליו אחזור- הקהילה שלי. רוב השיחות בשבת היו סביב האפליה והגזענות כלפי ילדים כהי עור ממוצא אפריקאי, ושיחות המסדרון היו על "תאקלים" לא נעימים בגני המשחקים ובמסגרות הלימוד. ברגעים האלה בעיקר הרגשתי כמה התברכתי אני וכמה התברכה משפחתי בקהילה שאוהבת אותנו, בדיוק כמו שאנחנו. התגעגעתי למיכל, ושירה, ואילנה, שלמרות שהן לא חוו על בשרן את המסע שלי, ליבן תמיד פתוח וקשוב לרחשי ליבי גם בענייני אימוץ. לא שאין התמודדות, אבל לפעמים אתה צריך להרחיק לאי שם לאכסניה בצפון בשביל לגלות שאתה שייך באמת למקום ממנו באת. וודאי יש מכנה משותף עם משפחות מאמצות של הקבוצה, ויש כנראה הבנה הדדית שקיימת רק בין חבריה, אבל אני בעיקר זקוקה לבית הזה, היומיומי השגרתי. במכולת, בגן, בבית כנסת, בשבתות שמקבלות אותנו בזרימה וטבעיות. חזרתי הביתה עם תובנה - איכותה של הקהילה נמדדת ביכולת שלה להכיל את השונה והחריג כחלק בלתי נפרד ממנה, בפשטות, כי הוא חלק!
ליצירת קשר ולהזמנת הרצאות ניתן לפנות לתהילה בכתובת המייל: thilamam@gmail.com