תשעה באב? ט"ו באב? ואיפה זה פוגש אותי?

ביום ראשון הקרוב – צום תשעה באב. וביום שישי שלאחריו – ט"ו באב. 
על החודש הזה אומרים חכמים: "משנכנס אב ממעטים בשמחה".
סיבת המעטת השמחה והצום, היא צירוף של אסונות לאומיים שאירעו ביום הזה, תשעה באב: חורבן בית המקדש הראשון בידי הבבלים לפני 2604 שנים, חורבן בית המקדש השני בידי הרומאים לפני 1948 שנים, כישלון מרד בר כוכבא 60 שנה מאוחר יותר שתוצאתו חורבן הארץ, ובמהלך ההיסטוריה אירועים רבים הרי גורל לעם ישראל שהתרחשו בתשעה באב: למשל, גירוש ספרד לפני מעל 500 שנה ועוד ועוד.  למרות שאלו אירועים מאוד מרכזיים בהיסטוריה שלנו, של עם ישראל, עדיין יש מקום לשאול: אולי היה עדיף לשכוח מה שקרה ולהסתכל הלאה? מה טעם לבכות על כך כל שנה מחדש? איך אפשר להכריז על עצב על דבר שלא חווינו, שהתרחש לפי כל כך הרבה זמן? מה זה נוגע לנו, כציבור? ואיפה כל זה פוגש אותי? 

לפני שנים רבות, ברל כצנלסון, מנהיג ציוני חילוני הזדעזע, כשתנועת הנוער – ציונית וחילונית כמותו, קבעה מחנה קיץ ביום תשעה באב. מה ערכה של תנועת שחרור – הציונות, שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה? האם היה קיום לעם הזה אם לא היה מייחד בזכרונו ובהליכות חייו את יום החורבן? 
כיצד זיכרון עבר שבור וחרב, דווקא הוא תשתית לחיוניות, לצמיחה מחודשת? מה "נרוויח" אם נזכור? כולנו בנויים על זיכרונותינו – האישיים והלאומיים.

לזיכרון תשעה באב שני פנים: הראשון הוא זיכרון המצב האידיאלי של עם ישראל, הזמנים היותר טובים. והשני הוא זיכרון הגורמים למשבר, לנפילה- החטאים.

כשאנו מרפים לרגע מן ההווה הסוער, מן השאיפות לעתיד, ומשליכים עוגן אל העבר, אנחנו מגלים את סיפור חיינו. מחד – גדולתו של העם בעבר, כאן בארצו, בחייו המגוונים, במקומות המרובים בהם חי, ומאידך – עולות הסיבות לחורבן, המחשבות על טעויות, ההתבוננות על האפשרות למניעתן ותיקונן. 
למקום הזה מזמין אותנו צום תשעה באב. 

כן, צום. לא אוכלים, לא שותים, לא עוסקים בצרכים שלנו. גם לא מתחברים להסחות הדעת הרגילות שלנו. נכון, קצת חלשים יותר מרגיל – אבל דווקא משום כך זוכרים בענווה את מקומנו בעולם, משתחררים לפרספקטיבות אחרות, לשאלות הגדולות יותר: על היש, על הטוב שיש לנו היום כאן בארצנו; על טוב שהיה וחרב והסיבות לכך; על אפשרויות הקלקול ועל אפשרויות התיקון.

ואך שישה ימים אחר כך, ויום ט"ו באב: עליו אומרים חכמים, כן, אותם חכמים: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב"...
מה פשר שינוי מצב הרוח? היום הזה מתואר כיום של שמחת חתונות שאינן בודקות "כמה שווה הכלה", אלא מניחות שכל הכלות שוות – שוות ערך, שוות זו לזו. שיש כל כך הרבה אפשרות לאהבה, לפתיחות, לקבלת כל אחד ואחת. 
ואולי זאת היא ההצעה הגדולה לסדר היום של השבוע הקרוב:
נתחיל בהזדהות עם העם וההיסטוריה שלו. על גדולתה ומשבריה.
נתכנס אל תוכנו, בענווה, במחשבה על הטוב, על סיכויי שמירתו וצמיחתו, על הצורך בתיקונים גדולים כדי לשמרו. 
ומן המקום הפנימי הזה, המוותר על מרכזיות ההווה ומרכזיות האני, נצא "לחולל בכרמים", כפי שנהגו לעשות בט"ו באב, ונראה את כל הסובבים אותנו באור חדש: מקבל, מכבד ואוהב. 
ומן המקום הזה נצמח: אני האישי ואני החברתי ואני הלאומי. 
כמו המילים המופלאות בשיר:

המקום שבו אנו צודקים/יהודה עמיחי
מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב.