השבוע חגגתי יום הולדת. (כן.. תודה!) ואני, כמו ילדה קטנה, מזכירה לפחות חודשיים מראש למי שמסביבי, שחס וחלילה, זה לא יעבור בטעות בשקט.. האמת שאני לא מכירה כל כך הרבה אנשים שמקדישים לזה תשומת לב כמוני. חברה שלי אמרה לי: "טוב שאת מתקשרת לברך אותי וזוכרת בשבילי את התאריך כי אני לא הייתי שמה לב". ובעלי בכלל לא מבין את ההתלהבות,זה כולה מספר", הוא אומר.
לפני מספר חודשים הנחיתי ערב אימהות ובנות ושאלתי אותן: "מה זה בעיניכן להיות חברה טובה?" עלו תשובות כמו- לדאוג לה, להראות שאכפת לי ממנה, לסלוח לה גם אם רבנו, לאהוב אותה, לשמור על סודותיה ולהיות נאמנה לה ועוד תשובות שונות.
ואז בעצם אמרתי להן שהאדם שהכי חשוב לנו להיות חברה שלה, הוא אנחנו! ובואו נחיל את כל מה שאמרתן- עלינו. נדאג לעצמנו, נקשיב לצרכים שלנו, נסלח לעצמנו כשאנחנו טועות ומסוכסכות עם עצמנו, נהיה נאמנות לעצמנו!
כשהייתי ילדה, לא כל כך אהבתי את עצמי, בכל אופן לא זכור לי שאהבתי את עצמי כמו היום. הייתי מוצלחת בלימודים, והייתי מוכשרת במוזיקה ובכל מיני, אבל מקום של שקט עם עצמי, לא היה לי. מאוחר יותר, בשלבים מסוימים הרגשתי מפוצלת, כשלמדתי באולפנה, למשל. זו ממש תקופה שזכורה לי כפיצול- עם הבנות בפנימייה הייתי מהממת! בנתינה, בשמחה, בכיף.. וכשהייתי חוזרת הביתה הייתי מרשה לעצמי להוציא את הקוצים, לא להיות נחמדה כשלא בא לי. גם מבחינה דתית היה לי פיצול- בבית ההורים היה משהו אחד ובאולפנה הדוסית שלמדתי היה משהו אחר לגמרי.
לקח לי כמה שנים "לאחד" את עצמי לאישיות אחת (וזה כמובן טבעי לגיל ההתבגרות, בו מעצבים את הזהות ואת האישיות בכלל) ואני לא יודעת להצביע מתי התחלתי להיות באמת חברה של עצמי אבל נראה לי שרק אחרי הגירושין והדיכאון שעברתי, כשהתחלתי לשקם את חיי.
רק אז התחלתי להעריך את מי שאני ולהיות שלמה עם עצמי, וכל פעם כשהרגשתי צורך למלא את עצמי, לקחתי את עצמי ונסעתי, פה ליומיים סדנה בטבע, ושם לשבת בירושלים עם חבר'ה (במובן הזה, טוב שיש הסדרי ראיה), הייתי נהנית מחברת עצמי בבית קפה או אפילו בקולנוע, ולא הפריע לי לעשות דברים לבד. אפילו הלכתי לכמה הופעות לבד וממש נהניתי. תכל'ס, אם אנשים אחרים נהנים מחברתי, למה שאני לא? נראה לי שזה גם עניין של גיל, בכל זאת, ניסיון החיים והבשלות שמגיעה איתו.
בשנים האחרונות, עם ההתמכרות הנוראית שלי למסכים, אני מוצאת שקשה לי לשבת ככה סתם עם עצמי. פעם הייתי עושה את זה בקלות וזה היה ממלא אותי (טוב, לא היה לי פלאפון עדיין ובטח שלא סמארטפון, אז הפיתוי לא היה כזה גדול, פחות היה לאן לברוח). והיום, אני נלחמת עם עצמי לאכול ארוחת בוקר ליד השולחן ולא ליד המחשב.. נלחמת בעצמי לא להסתכל כל רגע בנייד ולא מצליחה.
ממה אנחנו בורחים בעצם? למה כל כך קשה לנו לשבת רגע עם עצמנו?
כשאני חופרת עמוק אני כמעט תמיד מגיעה לאותה התשובה. מבצבץ לו שם המשפט "את לא מספיק טובה" והוא יכול לטעת בי פחד ולערער את כולי ואת העשייה שלי, את המאמצים שלי, את החלומות שלי. ואני לא אוהבת להרגיש אותו. כן, גם היום, כש- 38 שנים מאחורי, אהבות, חוויות והצלחות... יש לי בעצם פחד להיפגש איתו, ועם מה שהוא מביא.
כשזה עולה, אני משתדלת לא לשאול את עצמי מאיפה זה מגיע, כי זה לא באמת משנה, וגם לא בטוח שהתשובה שאתן לעצמי תהיה נכונה ואמתית. אני בעיקר כואבת את התחושה הזו ומצטערת שהיא עדיין שם. ואחרי שאני מתבוננת עליה, אני ממשיכה הלאה, לא מתעכבת. מתכוונת לא להאמין לה.
בלימודים - הנחיית קבוצות ומאוחר יותר אימון זוגי, ואחר כך בחיים, נוכחתי שוב ושוב, שזה המפתח. שהבסיס של התנהלות האדם בעולם, זה הקשר שלו, קודם כל עם עצמו. הביטחון העצמי שלו, ההערכה שלו לעצמו ורק כשיש לו מספיק הערכה ואהבה עצמית, הוא יכול באמת לפתח קשר זוגי בריא, ואפילו להצליח בעבודה. זה קשור לכל.
אז זה מה שאני עושה כיום, משתדלת להיות החברה הכי טובה של עצמי. סולחת, מקבלת, משקיעה בעצמי, כי האמונה שלי היא שכל אחד צריך לטפח את עצמו, מכיוון שלכל אחד יש חלק להשלים בפאזל השלם- העולם כולו. ומי שמכיר אותי, יודע כמה אני אוהבת לעוף על עצמי! ולזכותי יאמר שזה משהו שאני עושה גם כלפי הסביבה, מפרגנת ומחמיאה. וכמו שאני דואגת להתקשר ולברך חברות ביום הולדתן, אני מתלהבת וחוגגת את יום ההולדת שלי, כי ברוך' ה, אני שמחה בעצמי ובחיי!
מברכת אתכם שתהיו החברים הכי טובים של עצמכם, תהיו קשובים לצרכים שלכם, תהיו אכפתיים כלפי עצמכם, תאהבו את עצמכם ותקבלו את עצמכם בדיוק כמו שאתם.
וזכרו, כדאי להשקיע בעצמנו. כי רק ממקום כזה, של הערכה ואהבה עצמית אמתית, אנחנו יכולים לתת ולהעניק לאחרים!
סיגל אברהם - מנחת קבוצות ומלווה תהליכי צמיחה אישיים וזוגיים. עדיין ניתן להצטרף לסדנת "שֶבֶת נשים" בהנחייתה. 7 מפגשים, ימי שני בערב, בגדרה. לשאלות ותגובות: sigalevi@gmail.com / 0586518290.