לבעל של אמא שלי, לאבא של אח שלי, או בקיצור לאבי!
מוזר לכתוב לך מכתב, מעולם לא נפגשנו או דיברנו, ואתה בטח לא יודע אבל אתה חי בי בכל כך הרבה מובנים.
אולי אתחיל מהיכרות, אני אהבה, הבת השישית מתוך שבעת הילדים של לביאה, האישה שלך. התיישבתי לכתוב לך קצת עלינו ועל החיים בצלך.
פעם שאלו אותי מתי אמא סיפרה לנו עליך ואם מדברים ומזכירים אותך אצלנו בבית, והאמת שלא היה צריך אף פעם להסביר מי היית באופן רשמי או לספר את הסיפור שלך. אתה פשוט חלק בלתי נפרד מהבית שלנו. בבית שבו גדלתי יש אחים ואחיות, אבא, אמא ו-אבי. מגיל אפס שמענו את כל הסיפורים עליך, שירים שאהבת, מקומות בהם טיילת, כל השנים אנחנו פוגשים חברים שלך שחוזרים ומספרים עליך, ספרי הקודש שלך עם הכתב הקטן וההערות בתחילת כל ספר שיושבים בספרייה מזכירים אותך, תמונות חפצים ועוד המון דברים שהם אתה.
לפעמים חושבים שכשאלמנה נישאת מחדש היא אולי שוכחת את הבעל הקודם, או שהבעל החדש מנסה למחוק את זכרו של הראשון. אצלנו? ממש לא. אמא לא שכחה אותך לרגע, מדברת מספרת, משתפת, ומתגעגעת תמיד. ואבא? אבא לפעמים שוכח שהוא בכלל לא הכיר אותך, אחרי כל השנים האלו הוא כבר יודע בעל פה את כל קורותייך ומספר לאחרים הכל על מי היית.
פעמיים בשנה אני מגיעה לקברך, וקורה לי שאני חושבת "למה אני באה? מי זה שקבור כאן ולמה אני מגיעה לקבר הזה שוב ושוב?", הרי לא הכרתי, והחיסרון לא מורגש לי חזק ביומיום. אבל אז כשמסתכלת על אמא אני נזכרת מה אני עושה פה ולמה אני ממשיכה ומגיעה.
גדלנו על השכול, גדלנו עם השכול, אבל בעיקר גדלנו מתוך השכול, וכשיוצא לי לחשוב על אמא שלי השמחה והאופטימית אני לא תמיד מצליחה לדמיין איך יכול להיות שהיא היתה אלמנה צעירה – בגילי ממש, שברגע אחד נשארה לבד בחוסר גדול כל כך. כי אמא שלי לימדה אותי, שהאובדן ילך איתנו כל החיים אבל השאלה מה אנחנו עושים איתו היא החשובה, אם אנחנו צומחים וגדלים ממנו או נופלים.
ואולי לאחרים יראה כאילו אמא עברה הלאה, התחתנה, הקימה משפחה חדשה ושכחה אותך, אבל אתה בטוח יודע ומבין שכל המאמץ והרצון במשפחה גדולה ושמחה לא היה בשביל לשכוח אלא כדי לזכור ולהזכיר וכדי שיהיה מי שימשיך ויספר את הסיפור שלך בעולם. ובכל שנה כשאני מגיעה לבית הקברות אני מרגישה ויודעת שלמרות שאני לא ביתך הביולוגית אתה לגמרי אבא אבי גם מבחינתי ועולה בי געגוע וחסרון ורצון ללמוד מדמותך עוד ועוד.
עברו כבר כמעט 36 שנה מהמלחמה ההיא אבל משנה לשנה מעגל האנשים שמגיע לקברך הולך וגדל, המשפחה שמתרחבת והחברים שלא מפסיקים להתגעגע. בשנה שעברה עמדתי ביום הזיכרון בשעת הצפירה על יד הקבר ולידי עמדה אחיינית שלי, הבת של אביחי בנך, הנכדה הגדולה שלך ופתאום בדקת הדומיה הזו קלטתי שאמנם מהעולם הזה נלקחת צעיר, בן 25 בסך הכל, ולא הספקת אפילו לראות ולהכיר את הבן היחיד שנולד לך, אבל הנה היא עומדת פה ויחד עם חמשת האחים המתוקים שלה היא ממשיכה אותך גם כשאתה לא כאן, הם מכירים אותך, מספרים עליך וזוכרים תמיד את סבא אבי.
וביום הזיכרון הזה אני יודעת שאולי זה לא נראה השכול שלי, וב"ה אבא ואמא והאחים שלי כולם בחיים, אבל השכול הזה הוא חלק ממני, ובכל שנה מגלה כמה אני לומדת מדמותך ולוקחת אותך איתי בחיי הבוגרים ורוצה לנסות ולהאמין שלכל דבר יש תכלית, ושאת האור הגדול שהארת בחייך הקצרים לא ישכחו לעולם והטוב שלך משפיע גם עלינו הילדים שהגיעו אחרי לכתך ו"כאילו" לא מכירים אותך.
ועוד משפט אחד לסיום לך אבי ולכולם, בדמיוני כל חייל שנופל וכל נשמה שנלקחת מאיתנו היא כמו אבן שנזרקת למים העמוקים, ויוצרת סביבה אדוות של כאב, חסרון וגעגוע לשנים ולדורות הבאים, אבל גם מייצרת מעגלים של השפעה, של זיכרון, של כוחות ושל תקומה. ובמבט של נצח, אפשר לראות ולהבין איך מתוך השכול והכאב בונים עולם ומביאים גאולה.
מאמינה באורך שמאיר בעולם ואמשיך לשאת את זכרך איתי תמיד.
צפו במכתבים נוספים במסגרת הפרוייקט "מאז שעזבת"