בפסוקים המתארים את יציאת מצרים קיים חוסר בהירות לגבי העיתוי של היציאה. מצד אחד, משה מבטיח שבחצות הלילה יופיע הקב"ה במצרים :
"ויאמֶר מֹשֶׁ֔ה כֹּ֖ה אָמַ֣ר ה' כחֲצֹת הַלַּ֔יְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָֽיִם: (שמות יא, ד).
ולאחר מכן מסופר:
"ויהי בַּחֲצִי הַלַּ֗יְלָה וַה' הִכָּה כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכוֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָֽה: וַיָּקָם פַּרְעֹה לַ֗יְלָה הוּא וְכָל־עֲבָדָיו וְכָל־מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁר אֵֽין־שָׁם מֵֽת. וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּֽלְאַהֲרֹן לַ֗יְלָה וַיֹּאמֶר ק֤וּמוּ צְּאוּ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת־ה' כְּדַבֶּרְכֶֽם" (שמות יט, כט-לא).
לפי הפסוקים האלה פרעה זירז את בני ישראל לצאת תיכף בחצות, כשמכת בכורות משתוללת והורגת בבכורי מצרים. ותיכף מתואר "וישא העם את בצקו..." וכו'. וחיפזון היציאה הוא גם הגורם לאכילת המצות לפי הפסוקים. אולם, בהמשך מתואר בשני מקומות שיציאת מצרים אירעה באמצע היום ממש:
"וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל־צִבְאֹתָֽם".
את הפער הזה בין שני התיאורים מסביר התנחומא:
אמר ליה משה כך צונו הקדוש ברוך הוא
ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר
וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה?
לא נצא אלא ביד רמה לעיני כל מצרים!
פרעה אמנם הוציא את בני ישראל, אך הם לא יצאו והמתינו עוד כשתים עשרה שעות, עד שהשמש עמדה בחצי השמים ואז יצאו ביד רמה ממצרים. חלק מעניין היציאה ביום הוא ביטוי לגבורה ולניצחון. יתכן שגם ההמתנה והעדר הבהילות המאפשרת להשתהות, הם מעשים של בני חורין שמכתיבים את לוח הזמנים של עצמם ואינם נסים על נפשם ברגע הראשון בו ניתנת האות.
המדרש בפרקי דרבי אליעזר ניסה אף להכניס צבע לזמן שבין חצות הלילה ו"עצם היום" של היציאה בפועל:
ר' יהודה אומר: כל אותו הלילה היו ישראל אוכלין ושותין ושמחין ומהללין לאלהיהם בקול גדול והמצריים צועקים במר נפש ...
אמר הקב"ה: אם אני מוציא את ישראל בלילה יאמרו עכשו בלילה עשה מעשיו, אלא הריני מוציאם בחצי היום ובגבורת השמש.
הלילה ההוא היה לילה לבן של חגיגות חירות וניצחון, אכילה ושתיה, הלל והודאה. לפי הרב סולובייצ'יק מדובר גם באיפוק רב של עבדים שאינם מתנפלים על שוביהם בחמת זעם של נקמה, אלא מוצאים את האומץ לדכא את הקריאה הטבעית של יצריהם. במקום לנהור אל רחובות גושן, הם הסתגרו בבתיהם, אכלו את קורבן הפסח ואמרו את ההלל (זמן חרותנו, עמ' 37).
העמדת שני המקורות על רצף סיפורי שחסר בו תיאור ההתמהמהות הוא אפשרות פרשנית אחת. אפשרות פרשנית זו מעמידה את המקור של היציאה בעצם היום ממצרים כמקור המרכזי לעניין העיתוי של היציאה, ואמנם מותירה את חצות הלילה כמועד השחרור מכבלי העבדות.
ישנה כמובן האפשרות האחרת, שיציאת מצרים הייתה בלילה. כך מסביר בעל אור החיים:
על דרך אומרם ז"ל (זהר ח"ב ל"ח א) כי אותו לילה היה כיום יאיר כצחות היום. ורמזתי רמז זה בפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא" כי יכוין לומר שיגיד לו גם נס הלילה שנעשה יום.
לפי אור החיים, מדובר בלילה שהפך ליום. מדובר בזמן שהוא אמנם חצות ליל, אך אורו וזוהרו של הרגע הבריקו את הרקיעים.
את משמעות היציאה ביום כבר הסברנו: מדובר במפגן ראווה של מי שחש שקיבל את זכותו הטבעית לחירות. אך מה מסמלת יציאה באמצע הלילה?
השראה לתשובה אפשר לשאוב גם מנאומו של לוחם החירות ההודי, נהרו, עם הכרזת עצמאותה של הודו:
לפני שנים רבות קבענו פגישה עם הגורל, ועתה הגיעה העת לקיים את ההבטחה, לא במלואה או לחלוטין, אלא ממש. בחצות הלילה, כאשר העולם ישן, תתעורר הודו לחיים ולחירות. רק לעתים רחוקות מגיע רגע בהיסטוריה שבו עוברים מן הישן אל החדש, כאשר עידן תם ורוחה של אומה שדוכאה זמן רב מוצאת לה מבע. אין זה אלא הולם שברגע חגיגי זה נתחייב להקדיש את עצמנו לשרת את הודו, את עמה ואת עניינה הגדול עוד יותר של האנושות. (ג'וואהרלל נהרו, הכרזת העצמאות של הודו, 1947).
"בחצות הלילה כאשר העולם ישן, תתעורר לחיים ולחירות". גאולת ישראל אף היא בוקעת ומתעוררת כאשר העולם ישן. חירותו של העם היהודי נקנית דווקא ברגעים שהם שיאה של חשכת העולם. זהו זמן ההיוולדות והיציאה של עם שכל תהילתו בהארת החשיכה.
בבבלי ובמדרשים העירו שבניגוד לחצות היום שהוא זמן ידוע וניתן למדידה אנושית על פי מיקומה של החמה ברקיע, את זמן חצות הליל אין אדם יכול לכוון, זוהי שעה "אלוקית". בשעה הזו רוח צפונית באה ומנשבת (ברכות ג, ב), בשעה הזו, לפי עדותה של אימא שלום במסכת נדרים, בעלה היה מספר עמה ועל כן בניה נולדו יפהפיים (כ, ב). "כי הרוח צפון הוא בחינת הרוח הצפון בליבו של אדם" (ליקוטי מוהר"ן, ח). חצות הלילה הוא הזמן להופעת ה' בעולם, לגילוי אלוקי- למפגש אדם עם אלוקיו, לזריעה וליצירה חדשה. ביציאה בלילה ניכר הצד הסגולי והמיוחד שאינו קשור לצדק האוניברסלי, הוא הצד הנסתר והנבדל של קיומו של עם ישראל.
בין שני התיאורים, זו של הבקעת החשיכה, של המטאור הזוהר בשחור שמים, וזו של תרועת מנצחים בעיצומו של יום - משתרעת התנועה שבין קסם להוד, בין פלא וטבע, בין סוד לפשט. ומתוך הדיאלקטיקה הנוצרת בפסוקים רוחשת תפילתו של עם ישראל:
קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה,
תאיר כאור יום חשכת לילה.