(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: (ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:
(פרק ו)
האפר שנשאר על גבי המזבח "בלי שום חיות" תורמים ממנו את תרומת הדשן בתחילת עבודת היום. השם משמואל רואה בכך רמז לסוג מסוים של אדם:
"רמז לאיש שכלתה ממנו כל חיות הקדושה, מכל מקום לא יאמר נואש, אלא יש זמנים מיוחדים לחסד שיש מקום להתקרב אפילו אנשים כאלה, וביותר הוא בימים האלו, שהוא זמן שליטת החסדים, כמו תרומת הדשן שהיא רק בבוקר ותחילת עבודה דיממא הוא זמן החסד, שלא מצינו בשאר עבודות שישתנה עבודת תמיד של שחר מעבודת תמיד של בין הערבים, ואפילו שני גזירין הם נמי בתמיד של בין הערבים אלא על ידי שני כהנים, אבל תרומת הדשן אינה אלא בבוקר זמן שליטת החסדים ולא בזמן מנחת הערב שהוא שעתא דדינא, כן נמי לאנשים כאלה זמן זה מסוגל להם ביותר, ואשרי מי שאינו מוציאו לריק".
בדרך כלל יש הקבלה בין עבודות הבוקר לעבודות הערב אולם תרומת הדשן היא יוצאת דופן שהיא אך ורק בבוקר. השם משמואל מבאר שיש חשיבות שעבודה זו תיעשה דווקא בבוקר שהוא זמן החסד ולא בערב שהוא זמן הדין. החשיבות היא בכך שעבודה זו רומזת "לאיש שכלתה ממנו כל חיות הקדושה", לאיש שהוא כמו האפר המוטל על גבי המזבח ללא כל חיות. איש זה מועד ליאוש, וכי איזה סיכוי יש לאיש כזה להתקרב אל ה'?
הבשורה של תרומת הדשן היא שבבוקר, בעת של חסד, "יש מקום להתקרב אפילו אנשים כאלה". אך צריך לנצל שעת כושר זו "ואשרי מי שאינו מוציאו לריק".
השם משמואל ציין שיש זמנים מיוחדים לחסד "וביותר הוא בימים האלו שהוא זמן שליטת החסדים". מה כוונתו? לאלו ימים הוא רומז? כוונת השם משמואל היא לימי הפסח. דרשה זו נאמרה בשנת תר"פ בשבת פרשת צו שהיתה גם שבת הגדול. בדרשתו ביאר השם משמואל (על פי מדרש חז"ל) את מצבם הרוחני העגום של בני ישראל במצרים, שהיו "כעובר במעי בהמה" – "כמו עובר שעדיין לא ניתנה בו הדעת כדמיון זה היו ישראל".
בעקבות "כוחות הרע של מצרים", שבלבלו את הרעיונות והמחשבות שלהם "נעדרה מהם השפעת השכל", וגם "בינת הלב, היינו לשים הדברים אל לבו במעט שכל שהיה בהם מכבר נפגמה בהם". אולם המצב השתנה בעקבות נכונותם למסור את נפשם ולקיים מצוות הפסח.
ומכאן עובר השם משמואל למסר לדורות בעניין זמן זה:
"וממוצא הדברים שגם לדורות ענין שבת הגדול הוא שרגש החיות שקבלו ישראל בקריאת פרשת החודש יצא לפועל בשבת הגדול וכמו גוף מת שעמד לתחיה והתחיל לצאת ולבוא ברגליו, ועל כן אפילו מי שהיה בשפל המדרגה עד מאד ואפילו בבחינת רשעים בחייהם שקרויין מתים, בכוחם אז לשוב לתחיה ולאור באור החיים, וזכות יעקב ויוסף מסייעתם".
השם משמואל מאריך לבאר שם מה טעם דווקא שבת הגדול נקראת על שם הנס הגדול ולא י' בניסן, יום לקיחת השה לקרבן פסח? וקושר את הדברים לזכותם של יעקב ויוסף. יעויין בדבריו שם. אנו נתמקד רק בעניין שזהו זמן המסוגל להתקרבות אפילו למי שהוא כמו אפר ללא חיות, "כמו גוף מת שעמד לתחיה והתחיל לצאת ולבוא ברגליו". אין מקום ליאוש, ובוודאי לא בעת שליטת החסדים, אפילו "מי שהיה בשפל המדרגה עד מאד" יש בכוחו להשתנות ולהתחדש - "לשוב לתחיה ולאור באור החיים".