"אבא אני מכיר מישהו שנפטר, אמא של אבישג, נכון? "
"נכון ראם, ריקי נפטרה".
"היא נפטרה כי הפסיק לה הלב, אם הלב שלה לא היה מפסיק היא עוד הייתה, אני רוצה שהיא תחזור, איפה היא גרה עכשיו, אבא?"
ככה כעבור שישה שבועות החזיר אותי מספר 5 אל אותו יום שני לפנות בוקר, בו התבשרנו כיחידים וכיישוב על פטירתה של חברה קרובה. מסתבר שהאובדן והרגשת החיסרון הם לא רק שלנו המבוגרים, החברים הקרובים והרחוקים, אלא גם הילדים שלנו מרגיש בחסרונם של ההולכים. בימים טרופים כאלה, הורים רבים שואלים את עצמם איך אני מספר לילד שלי, מה לומר לילדה. איך לתווך את המציאות כך שהתמימות הילדית לא תפגע ומצד שני הילד יבין ויצליח להתמודד עם השינוי.
לפני שישה שבועות כינסנו את כל השישה וישבנו איתם על הרצפה ובמילים הכי פשוטות והכי ישירות הסברנו להם שריקי נפטרה, שהיא איננה ושהיא לא תשוב בקרוב. הם הבינו, בכו בשקט, בשבילם היא הייתה מעין דודה. ארוחות משותפות, ביקורים הדדיים טיולים ופיקניקים ביחד. למספר 3 היה קשה במיוחד היא הייתה תלמידה שלה בחוג האומנות והיצירה שהיא העבירה לבנות היישוב. הילדים נשארו בבית לעכל ולהיות ביחד.
ילדים מבינים, ומה שהם לא מבינים הם מרגישים. כל אחד לפי גילו וכושר הבנתו, גם כאשר נדמה לנו שהם לא הבינו או שכחו אנחנו מוצאים את עצמנו מופתעים. הנה השיחה מהערב עם מס' 5 שעוד מעט ממש ימלאו לו ארבע, ואשר לימד אותי שיעור בזיכרון וגעגוע, בתמימות ובפשטות. אם הלב שלנו מפסיק אנחנו איננו, ולא נשוב אבל איפה ריקי? איפה היא גרה ועדיין הילד עם כל כמה שהוא מבין הוא עדיין רוצה בשובו של ההולך. מעין אמונה תמימה בתחיית המתים.
הילדים שלנו רוצים שנדבר איתם על המוות, שנסביר להם כמה שניתן, שנתייחס גם לאלה שנפטרו והלכו לעולמם, שנחבר את כל הבלתי נמנע הזה עם החיים שלהם ושלנו. הם רוצים שלא נתחמק ושלא נסתיר, שפשוט נהיה כנים איתם ועם עצמנו. אם אנחנו לא נפחד להישיר פנים אל המוות והאובדן, גם הם לא יפחדו.
כי החיים הם מסע והמוות הוא בסך הכל עצירה קטנה בדרך אל התחנה הבאה.