דרושים: אנשים שמוכנים להירצח

אז איך מרגישים אצלנו באזור יום לאחר פיגוע נוסף ויומיים לאחר הכשרת יישוב על שם הנרצח הקודם? ככה. בדיוק ככה.

שלושה שבועות. לא רגע אחד יותר. שלושה שבועות לקח לממשלה להסדיר את היישוב חוות גלעד בו גר רזיאל שבח הי"ד. מה זה גורם להרגיש למי שמחכה שנים להסדרת היישוב שלו? ובכן, שלא יישוב הארץ, לא עמידה בתנאים מחמירים של בנייה, לא הליכה לפי הכללים ולא פגישות על גבי פגישות. הדבר היחיד שיעזור הוא רצח.

אנחנו נוסעים כאן כל יום. מסביבנו יש בנייה מטורפת. וילות, מצפור, בית ספר חדש, בתים בקרבת דקה לירושלים. ואנחנו? רואים וכואבים. רואים ושולחים עוד מייל מתחנן שמסביר שהאדמות כאן הן אדמות מדינה, ואת אלה שאינן, איש לא נגע בהן כבר עשרות שנים.

כי כל מה שנבנה הוא לא שלנו. שכנינו הערבים שאינם כפופים לאף חוק (או אינם שמים על אף חוק) בונים ככל אשר תתאווה נפשם. בונים בפאר, ברמיסת הטבע, ההרים ובעלי החיים. בונים סמוך לכביש, מכשירים עוד חלקה שלא ניתן יהיה לומר עליה עוד שנה שהיא בתולית. בונים ובונים ושמים אותנו ללעג.

אנחנו מגבילים את עצמנו. בתנאי בנייה מחמירים ברף הגבוה ביותר, באישורים שלא מגיעים בגלל סיבות עלומות ובעיקר בגלל ממשלה שמעדיפה לחכות לרצח כדי להגיד שהיא בונה.

אז המודעה הזאת, זה מה שאנחנו מרגישים.