וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה (מז, יד).

תכונות רבות וטובות של יוסף מתגלות בסופה של פרשתנו בתיאור המשא ומתן עם העם המצרי שסופו היה שכל הארץ נקנתה לפרעה. כך כתב הרמב"ן ביחס לפסוק "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף... ":

"וילקט יוסף את כל הכסף וגו' - סיפר הכתוב זה וגמר הענין בכל הפרשה להודיע מעלות יוסף בחכמה בתבונה ובדעת, וכי היה איש אמונים שהביא כל הכסף בית פרעה, ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים או לשלחו לארץ כנען, אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף וקנה לו את האדמה גם הגופות, ומצא בזה חן גם כן בעיני העם כי השם הוא המצליח את יראיו".

מן הפסוקים עולה דמותו של איש חכם ואהוב על העם – תכונות הנחוצות מאד למנהיג. לצד תכונות אלו מדגיש הרמב"ן גם את תכונת הנאמנות. יוסף מלקט את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען. ומה עשה יוסף עם כל הכסף? "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה". יוסף "לא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים", ולא שלח את הכסף או חלק ממנו לארץ כנען לצרכי עצמו. את כל הכסף "נתן למלך הבוטח בו".

את תכונת הנאמנות של יוסף לפרעה ציין הרמב"ן כבר קודם לכן, ומעניין במיוחד שהוא מציין תכונה זו מנקודת מבטו של פרעה, דהיינו שפרעה מכיר תכונה זו אצל יוסף.

לאחר שהתוודע יוסף לאחיו נשמע הקול בית פרעה שבאו אחי יוסף. פרעה אומר ליוסף לומר לאחיו לבוא לארץ כנען ולהביא את כל המשפחה למצרים, שם יזכו לקבל את טוב ארץ מצרים ולאכול את חֵלֶב הארץ. פרעה מציין שמסעם של האחים חזרה לארץ כנען יכלול גם עגלות מארץ מצרים לצורך נשיאת הטף הנשים והאב הזקן. והנה, רק ביחס לפרט זה מופיעה לשון ציווי – "וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת... ". פרעה אינו רק אומר ליוסף שאחיו יקחו עגלות ממצרים אלא פרעה מצווה אותו שיעשו כך; כותב הרמב"ן:

"ואתה צויתה זאת עשו - אמר הדבר בצואה לו, מדעתו מוסר יוסף כי איננו שולח יד בהון המלך, ולא ידע אתו מאומה, על כן חשב פרעה אולי לא ירצה לשלוח לאביו דבר, על כן אמר לו אני מצוה אותך שתעשה זאת על כל פנים".

פרעה הכיר את מעלתו המוסרית של יוסף "כי איננו שולח יד בהון המלך", והעריך שיוסף לא ישלח לאביו דבר מכספי המלך בלי ציווי מפורש לעשות זאת. לכן הוא מצווה את יוסף לקחת עגלות ממצרים.

ראינו אפוא, בעקבות הרמב"ן, שני אירועים שבהם באה לידי ביטוי תכונת הנאמנות של יוסף כמנהיג במצרים.