אז זהו! אחרי סיורים, לבטים, סמינריון בקיץ ואינספור הכנות, נחתת במקום השירות שלך. מיד באו החגים ורככו קצת את הנחיתה בעולם החדש אליו את משתייכת עכשיו. עולם בת – השרות הלאומי. עכשיו, אחרי החגים, כשחג החנוכה עוד נראה כל כך רחוק, אין אלא לשער שקשה. קצת או הרבה, אבל קשה.

בשורות הבאות ננסה למפות את זירות ההתמודדות הרבות והמגוונות שיש לשער כי נקרות עתה בדרכך, מתוך תקווה כי עצם הידיעה כי הקושי מובן וכי רבות כל כך מתמודדות, הופך אותו ללגטימי ולעתים אפילו מקל עליו.

בראש ובראשונה מדובר בהסתגלות למקום חדש. יש שחידוש זה מעודד את בלוטות הסקרנות וההתחדשות ויש שמרגישות ממש כמו יציאה לגלות: זרות ובודדות. אך לא רק המקום הפיזי חדש אלא לכל מקום, בין אם זה מוסד, אתר או יישוב, חוקים משלו וסגנון הייחודי לו. את החוקים האלה צריך ללמוד. צריך לתפוס מי נגד מי, מה מקובל ומה ממש לא בא בחשבון. מדובר למעשה במסע ניווט באזור שמעולם לא היית בו. לכן, סביר שתטעי, שתלכי לאיבוד ושתצטרכי לא מעט פעמים לחזור אחורנית, ללמוד שוב את השטח או בכלל לחשב מסלול מחדש.

מעבר לכך את בחברה חדשה. בין אם זה ב"תקן" עצמו, בגרעין או בדירה, ואולי בכל המקומות האלו יחד. אחרי שש ולפעמים שתיים עשרה שנים עם אותן בנות, פתאום החברה הסובבת אותך הן בנות זרות לך. עדין אין לך את היכולת לצפות מראש את דפוסי ההתנהגות של הסובבות אותך. ניבוי, שבימים כתיקונם נסך בך תחושה של ביטחון והליכה על קרקע בטוחה, חסר לך כרגע. לא רק שאת מופתעת כל פעם מחדש מהגחמות של הסובבות אותך, אלא את גם חייבת לעקוב איזו גחמה שייכת למי כדי לעשות לעצמך סדר ולהרגיש כי את שולטת במצב. אולם לא רק "השיגעונות" הן הבעיה. העיקר הוא לבנות לעצמך מקום בחברה החדשה. יתכן ומישהי תפסה לך את המקום אליו היית מורגלת את ותפקיד "החכמה", ה"ליצנית", ה"דוסית" נתפס לפני שהספקת לשים לב ועתה עלייך להגדיר את עצמך ואת מקומך מחדש.

לבנות רבות היציאה לשרות לאומי היא ההתרחקות המשמעותית הראשונה מהבית. מדובר באתגר התפתחותי חשוב מאד אך בלי ספק מאד מורכב. געגועים, בדידות, קושי להסתדר ולהתארגן, ובעיקר תחושה שהקרקע היציבה והתומכת נשמטה. "ביתו של אדם הוא מבצרו" - עזיבת המבצר הופכת אותנו לחשופים ופגיעים יותר. 

ולפעמים ישנה תחושה של אכזבה. אכזבה על מה שחשבנו שיש במקום הזה וגילינו שאין. על הבנה כי מה ש"מכרו" במיונים הוא רחוק מן המציאות. אכזבה משום שהעבודה קשה מדי, או לחלופין קלה ומשעממת. נחיתה כואבת אל תוך ההבנה כי בנות השירות באות והולכות ואינן תמיד מצליחות להשאיר חותם משמעותי, וכי כל הפנטזיות לבוא ולהשפיע פתאום נראות כל כך חסרות סיכוי.

אז אם את מתחברת לאחד מהקשיים הללו או לכולם הכי חשוב הוא קודם כל להירגע. להבין כי הסתגלות היא תהליך וכי את זקוקה לקחת אויר ולתת לזמן לעשות את שלו. מעבר לכך, אל תישארי לבד עם הקשיים! שתפי בראש ובראשונה מישהו מהמשפחה שלך שאת בטוחה שידע לקחת את הדברים בפרופורציה, להיות אתך ולעזור לך. פני אל מי שאחראי עלייך ושתפי אותו או אותה. יתכן ותבחרי להשמיע את הדברים לחברה או מורה לשעבר. בעיקר לדבר ולשתף. יש דברים שהזמן יעשה את שלו, יש דברים שתצטרכי לשנות בעצמך או לבקש שהמקום ישנה ותמיד ישנה את האפשרות לבחור מקום אחר.

"כל ההתחלות קשות" כבר נאמר בימי התנאים, אך יש מי שמוסיף ש"אם זה לא קשה, סימן שזו איננה התחלה". כלומר כדי שבאמת תדעי שעברת שלב, שאת במקום אחר מבחינת הצמיחה האישית שלך – אמור להיות לך קשה. אם זה קל מדי וזורם, אולי זה פשוט המשך של הידוע והמוכר. הסתכלי על החוויות של השבועות הקרובים "ככאבי גדילה". תצאי מהן עם עוד כמה סנטימטרים לביטחון העצמי שלך ולאמונה בעצמך וביכולות שלך.

 

נחמה קירשנבאום אבינר היא פסיכולוגית קלינית