חזרתי הערב מאירוע פרידה מהרב יורם צהר, מי ששימש כראש אם האולפנות במשך קרוב ל40 שנה. מעבר לחוויה המרגשת של מפגש חברות והעלאת זיכרונות מכל פינה במקום הפסטורלי הזה, היה זה ערב התעוררות מעורר השראה, ערב שכל כך מתאים לימים שלפני ראש השנה.
מרגש היה לשמוע איך כל אחת מהדוברות, ללא יוצא מן הכלל, דיברה על מסר אחד ברור שעלה מבית האולפנא: יש לחיות חיים של גדלות, חיים של אחריות ועשייה ללא הרף. לעולם אין לעמוד במקום ואין לנוח על זרי הדפנה. ניסיתי להיזכר בשיחות משמעותיות או סוחפות או לחילופין בפרטים של "הטפה" ולא הצלחתי. כנראה שמה שהשפיע עלינו יותר מכל היה לראות אנשים כמו הרב צהר שחיים את המסר הזה במשך 24 שעות , שבעה ימים בשבוע. 24/7 במשך 37 שנים! איך עושים את זה עם אותן עצמות ועם אותו ברק בעיניים?
היטיבה לתאר זאת הרבנית יעל צהר במילים: "תודעת שליחות טוטאלית". אכן, תודעת שליחות טוטאלית היא שהולידה מסירות אין קץ לצורכי התלמידות והיא ששימרה את ההתרגשות של הרב לנוכח כל מחזור שסיים שמינית, כאילו היתה זו השנה הראשונה.
מפעים לראות איך עדיין, גם היום, מהלכים בינינו אנשי חינוך מובהקים, חדורי אמונה בכל נערה ונערה בגילאים המורכבים של 14-18. מדהים עוד יותר לשמוע איך גם בדור הY והZ עדיין מדברים בשפה גבוהה של שאיפות רוחניות, תוך הקראת פסקאות מהרב קוק, ובנות האולפנא הצעירות שותות בצמא את הדברים ומצליחות להתחבר אליהם. כנראה שמשהו באוטנטיות של הדברים, באמון הרב המופגן כלפי כל תלמידה ובאכפתיות האינסופית- חודר גם את דור המסכים.
בפרספקטיבה של שנים, כאימא לילדים בוגרים, קלטתי היום משהו שלא בלט לי עד כה. דרכו החינוכית של הרב עוברת דרך מתן אמון מלא בכוחותיה של כל תלמידה ובהרבה סבלנות. חינוך מתוך סבלנות והכרה בכוחם של תהליכים ממושכים. חינוך אמיתי לא יכול לבוא מתוך לחץ ורצון לראות תוצאות מיידיות. הבנייה היא לטווח הארוך ולעיתים חכמתו של המחנך היא גם לזוז הצידה ולהתבונן מהצד על התהליכים מבלי להיבהל מסיבוכי הדרך.
נקודה אחרונה מרתקת היא שעוד לפני שמהפכת לימוד התורה הנשי תפסה תאוצה, באולפנא ראו בלימוד שיטתי רכיב חיוני בהתפתחות האישית- תורנית של התלמידות. גם בעניין זה הרב צהר כמו ראה למרחוק והעצים את חשיבות ההשקעה בעולם הרוח התורני.
המוני הבוגרות שגדשו הערב את הדשא הירוק של האולפנא אולי החזירו לרב צהר מעט הכרת הטוב על פועלו. דבר אחד בטוח: מראה מלבב זה הוכיח כמה צדק הרב נריה זצ"ל כששיכנע את הרב צהר לעזוב את הרבנות בכפר הרא"ה לטובת האולפנא. אז אמר לו הרב נריה: בכפר אתה משפיע אולי על מאה משפחות, באולפנא תזכה להשפיע על מאה משפחות מדי שנה!
המסר המהדהד של חיי שליחות מתמדת יצא גם מהערב המרגש של היום במילות הסיכום של הרב צהר. על הפסוק: "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם", יש להקשות: הרי כשרוצים להשמיע משהו למישהו קוראים לו להתקרב ולא לילך. מה הרעיון של "לכו" ו"שמעו לי"? אלא אדרבה היא הנותנת: רק מי שמצוי בהליכה מתמדת ולא תקוע במקום, רק מי שלא נעול על מסגרות ישנות, רק הוא מסוגל להקשיב הקשבה איכותית וללמוד יראת ה'.
אין מתאים מזה לפתיחת שנה חדשה , שנה בה נזכה להמשיך ללכת הלאה ומתוך כך לזכות להקשבה פנימית.