מבחן פילת מצא שרמת האינטליגנציה שלנו סבירה למדי והבשלות האישית והזוגית שלנו מספיקה כדי להמשיך בהליך האימוץ. הפסיכולוגית שהתרשמה מאיתנו לטובה פלוס, רשמה סיכום די מחמיא שהפתיע אפילו אותנו. לתמר לא הייתה ברירה אלא להגיש אותנו לוועדה שמאשרת זוגות מועמדים לאימוץ.
כעבור כשלושה חודשים קיבלנו מעטפה ירוקה ממדינת ישראל ובה מכתב שמודיע בחגיגיות שאושרנו ואנחנו ראויים להיות הורים מאמצים במדינת ישראל. הדרך עדיין ארוכה אבל מסע האימוץ לימד אותנו שכל נקודת ציון היא התקדמות וכל מכתב או טלפון מהשירות למען הילד הוא סיבה לחגיגה. יחד עם המכתב, קיבלנו טלפון מתמר שהודיעה שהיא מתכוונת לערוך בביתנו ביקור בית. חבל שהתאריך בלוח שנה לא התקרב לפסח, יכולנו לחסוך עבודה כפולה. אבל זה יותר השיגעון שלנו וממש לא דרישות המערכת.
בעצם עד היום לא ברור לי מהן דרישות המערכת ל''בית טוב דיו'' . שלא כמו בטיפולים, במסע האימוץ לזוג עצמו יש מעט מאוד השפעה על הקצב בו הדברים מתנהלים. כך, מצאנו את עצמנו מחכים לשלב הבא: סדנת הכנה שארכה שלוש וחצי שנים. השגרה ממשיכה- עבודה, שבתות, משפחה. אבל משהו בכל זאת השתנה. גיליתי שהמבטים שונים. לא ממש שונים, בעצם פשוט אינם. בשנה שנתיים הראשונות לנישואין, המבטים עליי ועל הבטן שלי היו בכל מקום כמעט ובכל מפגש. עכשיו כשהשנים חלפו, הם נעלמו ואתם כנראה הציפיות שמשהו ייוולד בקרוב לתהילה ואסף.
הרגשתי הקלה מסוימת בלי העול הזה, כאילו אני לא חייבת כבר לספק תשובות או הסברים. המעגל החברתי שלנו, איך נאמר? הגיע לגודל אסימון, וזה לא הפריע לנו. לא דומה המסע לילד כשנקודת המוצא היא חברה ומשפחה והם בתפקיד הצופה הראשי, למסע בו נקודת המוצא היא אישית מאוד ואין קהל. אני הרגשתי שהמסע הזה, נטול לוחות הזמנים וכל סממן חיצוני, הוא בדיוק מה שאני צריכה. חוץ מצביטה בלב פה ושם ובעיקר בחגים, שרדנו לא רע בכלל.