אם רק הייתי יכול לעצור ולהתבונן במקום ממנו מתקבלות ההחלטות שלי כלפי תלמידיי בכל פעם מחדש, הייתי הרבה יותר בטוח לגבי הדיוק שלהם.
בפועל ולצערי, אינני יכול לעשות זאת. מחנך כמו גם מורה מקצועי, נאלץ לקבל עשרות החלטות ביום. לפעמים בשעה. כולם משוגרות כלפי הלבבות של התלמידים שלנו.
החלטות שמשפיעות באופן ישיר על הדימוי העצמי שלהם. הביטחון.
החלטות שיגרמו להם להיסגר בתוך עצמם או דווקא לתת להם כנפיים.
העניין הוא, שבדרך כלל, זמן התגובה בו נדרש מחנך לשגר את ההחלטות האלו הוא אפסי ובניגוד גמור למודיעין של צה"ל ולבנק המטרות, למחנך אין יחידה שלימה שאחראית לספק לו את המידע הנדרש לביצוע ההחלטות שלו. ותאמינו לי שזה יותר מחבל.
לפעמים רעש פגיעה בנשמה של תלמיד, יכול להיות חזק ומחריד הרבה יותר מהורדת בניין שלם שיושביו פונו ממנו מבעוד מועד.
אז להיות מודע לכך, שההחלטות שלך לא מדויקות על פי רוב, גורם לך, המחנך, שנמצא בעמדת הכוח למידת הענווה. לקול הפנימי הזה שלוחש לך בכל פעם מחדש:
תירגע, למרות שאתה החזק והשולט, לפעמים גערת/צעקת/הוצאת תלמיד החוצה/השתלחת שלא לצורך/העלבת/הרסת בתגובה שלך את התלמיד שהרגע פינית מהזירה הלימודית.
לפעמים יש ואנחנו המחנכים זוכים לברק של סייעתא דשמייא שמזכיר לנו בכלל למה נכנסנו לכל עניין החינוך הזה מלכתחילה, כמו שקרה לי עם תלמיד שאחרי שסיים לכעוס ולהוציא אותי משלוותי.
ראיתי אותו מחכה בצד. ממתין. מנסה ליצור איתי קשר עין.
ממש רגע לפני שמבחינתי התייאשתי ממנו להיום ורציתי לשלוח אותו לביתו, שאלתי אותו באקט אחרון לפני שבירת הכלים:
"יש לך עוד משהו להגיד?".
במשמעות של: דברים אחרונים לפני שאני משגר אליך את התגובה האחרונה שלאחריה אוכל לחזור לכיתה?
הוא. כעוס כולו. ניגש אליי. רועד מהמאבק הפנימי שהתחולל בעצמו. ואמר לי:
"כן. אני רוצה רק לבקש סליחה".
כל שכבת ההגנה שלי התפוררה. הקוצים. טילי השיוט המוכנים. מערכת ההגנה האווירית שלי שהייתה דרוכה ומוכנה לפעולה התמוססה באחת.
פתאום ראיתי את הנשמה שכל כך רוצה לתשומת לב.
כמה אמת ופשטות במילה האחת הזו, שרק אנחנו, כמבוגרים, יודעים כמה שקשה לנו לשחרר אותה. בטח באמצע ריב או אחרי שהתחלנו להתחפר בעמדות האגו שלנו.
סליחה.
והרגע הזה, היה מבחינתי כתחיית המתים. כברק המכה באפלה ומראה לך את הדרך ומזכיר לך בשביל מה ריבונו של עולם, נכנסת מלכתחילה לכל התחום הכל כך מסובך מורכב ועדין הזה שנקרא:
חינוך.