״55% אחוזים מן האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל, כך פורסם בסקר שנערך לפני כשבוע, מעדיפים להינשא בחתונה יהודית מחוץ למסגרת הרבנות״, כך פתח וכתב הרב אברהם סתיו במאמרו ״למה צריך להתחתן ברבנות?״. זהו בהחלט נתון מעניין, ציינתי לעצמי, וקיוויתי שבהמשך המאמר אוכל לגלות מהן הסיבות, לפי תפיסתו של הרב אברהם סתיו, לכך שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מחליטים ׳לדלג׳ מעל הרבנות הראשית בבואם לקשור את חייהם בקשר נישואין. תהליך רישום הנישואין בישראל, דרך הרבנות הראשית, הוא לכאורה פשוט יותר ובהחלט הרבה פחות טעון מבחינה משפחתית וקהילתית, אז איך קורה שאנשים כמוני- כמוך מעדיפים להתאמץ ולחפש אופציות חלופיות בבואם להינשא??
לאכזבתי, השאלה הזו נותרה ללא מענה, ובמקומה בחר הרב סתיו להתמקד בדבריו בתועלת שבנישואים דרך הרבנות, על אף הליקויים הקיימים היום במערך הנישואין, כדבריו.
לפני שאציג כמה סיבות שבעטיין יותר ויותר גברים ונשים בוחרים להינשא בנישואים דתיים שלא דרך הרבנות, אני רוצה להידרש למצב הקיים היום במדינת ישראל.
בישראל, ישנו גוף אחדי שמאגד תחתיו את כל הסמכויות בנוגע לרישום נישואין וגירושין. זאת למרות שמעיקר דין תורה כל זוג יכול להינשא באישור הרב המקומי או נציג רשמי של הקהילה המוסמך לכך. עדות חיה לכך ניתן למצוא בקהילות יהודיות רבות בעולם ובראשן- ארה״ב. בארה״ב זוג יהודי המבקש להינשא יכול לבחור את הסמכות ההלכתית המועדפת עליו, ובמקביל מתבצע רישום אזרחי של הנישואין מול המדינה.
הסיבה המרכזית שמוצגת כיום, למתן בלעדיות לרבנות הראשית בישראל ברישום לנישואין, היא למנוע את האפשרות להינשא בסתר (וכך ליצור מצב של פוליגמיה בלי ידיעת אחת או שתי הנשים).
לפי ההנחה שהעלה הרב אברהם סתיו, פגיעה במעמד הבלעדי של הרבנות הראשית כרשם נישואין, תוביל לעליה במקרים של נישואים בסתר. כפי שניתן ללמוד מהקורה בארה״ב ובמדינות אחרות בחו״ל- זה פשוט לא המצב.
בארה״ב, המדינה היא זו שאוספת את הנתונים על הנישאים והמתגרשים, ולאף דמות רבנית או מוסד דתי אין מונופול על התחום הזה. גם אצלינו בישראל, המדינה מנהלת רישום של נישואים וגירושים, אך באותו הזמן היא מערימה קשיים רבים על אלו המנסים להתחתן שלא דרך מוסד הרבנות, ולא מאפשרת בחירה אישית בדיוק כמו זו שמקבלים יהודים רבים החיים בכל ברחבי העולם.
ובחזרה לשאלה שנותרה ללא מענה- איך קרה שחצי מהאוכלוסייה במדינת ישראל מעדיפה להתחתן מחוץ לרבנות? אפשר לדבר על שתי סיבות עיקריות: אופי ותוכן טקס הנישואין, וכן- הפחד מן הצורך להתגרש דרך בתי הדין הרבניים וממצבים של עגינות וסירוב גט.
בבואם לתכנן את פרטי היום המאושר בחייהם, מחפשים כיום זוגות רבים לקחת חלק פעיל יותר בתכנון הטקס. סוגיות כגון מקומה של האישה בטקס החופה והקידושין, החלפת טבעות, נוסח הכתובה, ואף שאלות כלליות יותר כמו זמני הטקס וזהות אולם האירועים (לדוגמא, חתונה בשישי בצהריים באולם שלא מחזיק בתעודת כשרות), מעסיקות את הזוגות הללו, הבאים מכל המגזרים בחברה היהודית בישראל.
במפגש עם מוסד הרבנות, מגלים הזוגות שחלק מהבקשות הבסיסיות מקבלות כתף קרה, זאת למרות שרוב רובן של הבקשות יכולות לדור בכפיפה אחת עם ההלכה. אין ספק שארגון כדוגמת צהר מביא מזור לעניין זה, אך נדמה שהנזק התדמיתי כבר נעשה. בשנים האחרונות זוגות חילונים רבים מחפשים איך להפוך את טקס הנישואין שלהם לכמה שיותר אישי וכמה שפחות דתי.
במקביל, החלה תופעה חדשה ומסקרנת, של זוגות דתיים מחויבים להלכה, שמחפשים דרכים ׳עוקפות רבנות׳ כדי להינשא. חלק עושים זאת מסיבות דומות לאלו שבמגזר החילוני, וחלק בוחרים כך מתוך רצון להימנע מסכנת עגינות, שנובעת מהקידושין שמתרחשים ממש מתחת לחופה. רבים מן הזוגות הללו נתקלים ברבנים מחתנים שלא מסכימים לחתן זוג שרוצה לחתום על הסכמי קדם נישואין כוללניים (שכוללים מענה לכל מצבי העיגון), או לכל היותר מנסים להניא את הזוגות מלחתום על הסכם שכזה, לערוך תנאי בקידושין ועוד. מה שמביא אותנו לסיבה המרכזית הבאה.
הסיבה החשובה הנוספת שבעטיה בוחרים זוגות רבים כיום לערוך את טקס הנישואין שלהם כטקס פרטי, היא חוסר הרצון שלהם להיתקל בבתי דין הרבניים גם בדלת האחורית, אם וכאשר יידרשו לפרק את נישואיהם.
כולנו נחשפנו בשבועות האחרונים לסיפורה קורע הלב של צביה גורדצקי- אישה המסורבת גט זה כבר 17 שנים. יחד איתה מצויות כיום בישראל אלפי נשים עגונות ומסורבות גט, שנאלצות להתמודד עם סחבת, חוסר רגישות ולעיתים אף חוסר יכולת לפעול מצד בית הדין שדן בעניין גיטן.
ואם נדמה לכן שרק נשים שלא שפר עליהן מזלן ונישאו לגבר הלא נכון נמצאות בסכנה, כדאי להזכיר שאישה שבעלה חו״ח נפגע בתאונה ונותר במצב של מוות מוחי תהיה עגונת עולם. בעלה, למרות כל הרצון הטוב, ימצא במצב בו לא יוכל לשחרר אותה ולאפשר לה לפתוח בחיים חדשים, עד יום מותו.
מה הפלא, אם כך, שנשים רבות ובני זוגן האוהבים, לא רוצים להכניס את עצמם למקום סכנה. הסכמי קדם-הנישואין שנועדו כדי לפתור את בעיית העגינות, לא נותנים מענה לבעיות אלו, ואלו שכן- מוקעים כיום על ידי הדיינים היושבים בבתי דין הרבניים.
ומחשבה קטנה לסיום. עד לפי שנים ספורות, נתפסה העגינות בחברה כמחלה כרונית, כזו שאין לה תרופה. כיום, כשהסיפורים מאחורי הנשים מתחילים לצוץ על פני השטח ולא משאירים עין יבשה, לא ניתן עוד לעמוד מול אותן הנשים ולהתעלם מכך שבמדינת ישראל של 2017, יש נשים המעבירות את שנותיהן כשבויות ממש.
הממסד הרבני לאורך כל הדורות ידע לפסוק הלכה באומץ כדי לוודא שדווקא לחלשים בחברה (הגר, היתום והאלמנה וכד׳) תהיה הגנה. עניין הקידושין והעגינות הוא עניין סבוך שדורש חשיבה הלכתית יצירתית, אך למזלנו זכינו לרבנים רבים יודעי דבר וחכמת אלוקים בפיהם. מה חבל יהיה אם יגיעו אותם פתרונות הלכתיים באיחור מה, לאחר שרבים וטובים בעם ישראל יבחרו לייצר לעצמם פתרונות חלופיים. הדבר נכון עבור אותם רבנים שמאמינים בהפרדת דת ומדינה בנושאי נישואין וגירושין, ונכון שבעתיים עבור רבנים הרוצים בחיזוק מעמד הרבנות הראשית.
הכותבת היא בעלת תואר שני ביישוב סכסוכים