אני כותב את הדברים בדחילו ורחימו, כי אם יש שחר לספקולציה הפרועה שאני עומד לכתוב כאן, אז צריך לחשב מסלול מחדש.
כבר כמה ימים שאין לי מנוחה בעקבות הנתון העצוב שפורסם השבוע - רק 45%% ממי שגדל במשפחה דתית, מגדיר עצמו בבגרותו כ"דתי". אפשר לתקוף את המתודולוגיה עד מחר, אבל ישבתי כמה שעות מול נתוני הסקר החברתי של הלמ"ס (מחולל הלוחות שם מומלץ ממש), ואלו אכן הנתונים שחוזרים על עצמם כמעט בכל שנה מחדש. חד וחלק.
לא יכולתי להתאפק ובדקתי מה המצב אצל הערבים בישראל. אותו סקר, אותו מחולל לוחות. גם אצלם 4 רמות של דתיות (מ"מאד דתי" ועד "לא דתי"), אבל נתונים אחרים לגמרי - 75% ממי שגדל במשפחה דתית מגדיר את עצמו כדתי בבגרותו.
בתוך ענן המחשבות המייסרות על כישלון מערכות החינוך שלנו, ניסיתי לחשוב מה ההבדל בין החינוך היהודי לחינוך הערבי בישראל?
היהודים בישראל מחולקים ל-3 זרמי חינוך שונים: ממלכתי, ממ"ד וחרדי. החמ"ד עצמו מחולק לכמה וכמה תתי זרמים - מהלייט או המשלב ועד החרד"ל והתתמ"ד. שנים ידענו שההפרדה הזו קריטית להצלחת החינוך, עד שחשבתי שהמילה "סרוגים" נגזרת בכלל מהמילה "סגרגציה". אבל הנתונים מראים שזה לא ממש עובד.
הערבים לעומת זאת לומדים רובם ככולם בזרם אחד - החינוך הערבי. לא רק שאין חלוקה לזרמים ותתי זרמים, הם בכלל לא בני אותה דת - נוצרים ומוסלמים לומדים יחד באותו בית ספר ובכל זאת שלושת רבעי מתוכם ימשיכו באותה רמת דתיות שבה גדלו.
לפני שנה הזדמן לי לבקר בבית ספר תיכון ערבי באחד היישובים בגליל. שאלנו את המנהל איך מסתדרים בבית ספר שהתלמידים בו הם בני דתות שונות, ותשובתו הייתה פשוטה - "שעתיים בשבוע מוקדשות ללימודי דת, כל תלמיד לפי הדת שלו, ומעבר לזה בית הספר בכלל לא מתעסק בזה. חינוך דתי זה אחריות של ההורים".
שואל בכנות, לא בהתרסה - הייתכן שהמנהל הערבי פשוט צודק: חינוך דתי הוא אחריות של ההורים והניסיון למשטר אותו במסגרת בית ספר גורם יותר נזק מתועלת?
ידי רועדות כשאני כותב את המילים האלה, אבל אכתוב ולו רק בשביל הדיון והבירור - הייתכן שחלק מכישלונה המדהד של מערכת החינוך הדתית הוא עצם קיומה?
צריך להבחין בין "יראת שמים", "שמירת מצוות" ו"דתיות". "יראת שמים" היא אמונה פנימית ותחושה קיומית, "שמירת מצוות" היא ברובה מעשים והתנהגות, ו"דתיות" היא בעיקר שיוך חברתי.
המציאות היא שאין חפיפה בין המושגים הללו - יש יראי שמים שאינם משתייכים לחברה הדתית, יש דתיים שאינם שומרי מצוות, ולא מזמן סיפר לי חבר שהוא אמנם "שומר מצוות", אבל אין בו שום יראת שמים. בעולם מתוקן - יראת שמים אמורה להוביל לשמירת מצוות, ושמירת מצוות משייכת אותך לקבוצת הדתיים. זה גם בערך סדר החשיבות - הגנוטיפ הוא יראת שמים, הפנוטיפ הוא שמירת מצוות, הדתיות היא תוצר לוואי.
החינוך הדתי עובד בדיוק הפוך - מרב תשומת הלב מושקעת בסממני הדתיות - כיפה וציצית, שרוול וחצאית. קצת פחות בשמירת מצוות. כי רוב המחנכים מבינים שבגיל 17 אי אפשר לדרוש מאדם להתפלל, אבל בהחלט אפשר לדרוש ממנו לחבוש כיפה. על יראת שמים כמעט לא מדברים.
זו לא ביקורת. הרבה יותר פשוט לחנך ל"דתיות" והרבה יותר קל לפקח על "שמירת מצוות". אבל ערכם של שני אלה מוטל בספק כשאין בצדם יראת שמים. העניין הוא ש"יראת שמים" היא מושג כל כך פנימי ומופשט, שספק אם בכלל אפשר לדבר עליו, לחנך אליו או להנחיל אותו.
אשה חכמה אמרה לי פעם שחינוך ילדים זה 5% דוגמא אישית, 5% לימוד והקניית הרגלים ו-90% תפילות שהחינוך יצליח.
ואולי בעצם זה סוד העניין - ההבנה שחינוך ליראת שמים תלוי בהרבה תפילות וסייעתא דשמיא ולא מצוי באמת בידיו של המחנך, היא עצמה עיקר החינוך ליראת שמים.