לכולם יש מצב רוח טוב בכניסה להופעה של חנוך דאום. חנוך הוא אושיה כבר מזמן, כוכב עיתונות, טלוויזיה ופייסבוק והציפייה לצחוקים כבר באוויר. ובאמת, האולם היה מלא ונראה שאף אחד לא התאכזב והציפיות הצדיקו את עצמן.
דאום ממשיך עם אותו הקו שאנחנו מכירים של הטיפוס הנוירוטי שחי על ציפרלקס, שאשתו מנהלת אותו והילדים מסובבים אותו על האצבע הקטנה אבל הוא כל כך שובה ככה, שהקהל מתמסר ומתגלגל מצחוק.
היו המון כיפות סרוגות בהופעה בבית שמואל בירושלים, אבל אני בטוחה שבערים אחרות הקהל שלו פחות סרוג ואולי בכלל לא. הוא מדבר על המשפחה שלו, על חופשות, על החדשות ועל הצבא. הוא צוחק בעיקר על עצמו ועל זה שהחיים פשוט קורים לו בלי כוונה ועל הבלבול הקיומי שלו. כל אחד יכול להזדהות עם זה ובטח לצחוק על זה.
ודאום מצחיק. מאוד. פאנץ' רודף פאנץ', דאום שומר על הטון הנכון ועל פרצוף פוקר כשכולם צוחקים, בקיצור - סטנדאפ כמו שסטנדאפ צריך להיות.
מה שמצחיק אצל דאום, לדעתי, זו תחושה חזקה שהדמות שהוא בונה על הבמה היא באמת הוא וההפך. אנחנו כל כך רגילים לדמות האנטי גיבור שהוא מציג לנו בטלוויזיה ובעיתון שאנחנו כבר מאמינים לה. כשהוא מספר סיפור הזוי שקרה לו בצבא, או על מה שקורה לו כשהוא הולך למכולת, זה כל כך מופרך, שהתחושה היא שאצלו, זה לגמרי אמיתי. ואם זה קרה למישהו באמת - זה לגמרי קורע.
[caption id="attachment_905802" align="alignnone" width="600"]