בפרשת השבוע שב יעקב אבינו אל ארצו ואל מולדתו ומתכונן לפגישה עם עשיו אחיו שביקש להורגו, לשם כך שולח יעקב אבינו מלאכים אל אחיו:
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו ... וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה: וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ:" (לב, ג-ה)
יעקב אבינו מבקש לפייס את אחיו בדברים ולמצוא חן בעיניו, אלא שעל פניו הדרך בה הוא מבקש לעשות זאת אינה מובנת כלל וכלל. יעקב יודע שעשיו שונא אותו ומבקש להורגו ובכל זאת הוא מבקש למסור לו כי יש לו "שור וחמור, צאן ועבד ושפחה", והרי בדרך כלל כאשר מספרים לשונא כי מושא שנאתו מצליח ומשגשג הדבר רק מעורר את קנאתו ומגביר את איבתו ושנאתו ?!
נראה שעל כן מסביר רש"י:
"אבא אמר לי 'מטל השמים ומשמני הארץ', זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ".
יעקב אבינו מבקש לפייס את עשיו על לקיחת הברכות, ואומר לו דע לך שאין לך כל סיבה לנטור לי על נטילת הברכות שכן ברכותיו של אבא לא התקיימו בי. יצחק ברכני מטל השמים ומשמני הארץ, ואילו אני קיבלת את ברכתי דווקא מעולם החי. אלא שגם יעקב אבינו יודע שבכך אין די כדי לפייס את עשיו המבקש להורגו, וייתכן שמשום כך מביא רש"י גם את דברי המדרש (בראשית רבה עה, יב) :
"דבר אחר, ויהי לי שור וחמור, שור זה יוסף, שנאמר בכור שורו הדר לו (דברים ל"ג), חמור זה יששכר, דכתיב (בראשית מ"ט) יששכר חמור גרם וכו'".
על פי המדרש יעקב אבינו רומז לעשיו כי יש ברשותו את כוחותיהם של השור והחמור, יוסף ויששכר, ועל כן מוטב יהיה לו לעשיו לא להתמודד אתו. אולם נראה שגם טענתו זו של יעקב אבינו כלל אינה מובנת, שכן הן יוסף והן יששכר הינם צעירים לימים, לשניהם טרם מלאו עשר שנים, וכיצד זה הזכרתם עשויה להרתיע את עשיו ? ולמעלה מכך אם אכן מבקש יעקב אבינו להלך אימים על עשיו אחיו המבקש להורגו נפש מדוע זה לא יזכיר את דמותם של יהודה ודן, האריה והנחש הנושך עקבי סוס, והרי דמותם ודימוייהם מרתיעים ומפחידים יותר מדימוייהם של יוסף ויששכר השור והחמור ?
נראה שכדי לענות על שאלות אלו זקוקים אנו לעמוד על סוד נוסף בדברי חכמים. עם לידתו של יוסף פונה יעקב אבינו אל לבן ואומר לו "שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי", ומסבירה הגמרא (בבא בתרא קכג, ב) :
"בעא מיניה רבי חלבו מרבי שמואל בר נחמני, ... מאי שנא כי אתיליד יוסף [מה השתנה כשנולד יוסף ?], אמר ליה, ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש..."
הגמרא שואלת מה השתנה אצל יעקב אבינו עם לידתו של יוסף ומדוע דווקא אז הוא מבקש לשוב אל ארצו ? והגמרא משיבה כי יעקב אבינו ראה שזרעו של עשיו אינו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, ועל כן הוא ידע כי עתה משנולד יוסף הגיע זמנו לשוב אל ארצו. אך הנה שוב עולה בפנינו אותה שאלה, והפעם ביתר עוז וחומרה, הרי יוסף רק עתה נולד וכיצד זה כבר כעת יכול הוא לסייע בידי יעקב להתמודד עם עשיו ?
נראה כי השלמה לדברי הגמרא נמצא בדברי הזוהר (א, קנח) שאומר שעם לידתו של יוסף שהוא שטנו של עשיו ראה "יעקב דאשתלים גופא", יעקב אבינו חש שהוא התעלה לדרגה חדשה של שלמות, דרגה שהעניקה לו את הכח להתמודד עם עשיו. עובדיה (א, יח) מלמד אותנו על העתיד לבוא "וְהָיָה בֵית-יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, וכו'". יוסף, שטנו של עשיו, אינו עומד בפני עצמו מנותק מכוחו וממעלתו של יעקב אבינו. יוסף הינו הלהבה היוצאת מהאש של בית יעקב. האש של יעקב אבינו הינה הגרעין והלהבה של יוסף הינה תוצאתו. ממילא מסביר לנו הזוהר הקדוש שכאשר נולד יוסף למד יעקב כי כבר הבשילה בתוכו אותה אש אשר יכולה להתמודד היטב עם עשיו אחיו.
השור הינו המלך שבבהמות (חגיגה יג, ב), הוא הגדול שבהן (רוקח), והוא נושא בעול עיקר עבודת השדה עד שר' יוסי (שבת קיח, ב) מעיד על עצמו כי "מעולם לא קראתי ... ולשורי שורי", והוא קורא לו "שדי". יוסף גם הוא היה כשור לעול, נאלץ להתמודד עם אינספור קשיים, נזרק לבור שורץ נחשים ועקרבים, נמכר עבד במצריים ואף הושלך לבית האסורים על לא עוול בכפו, ובכל זאת הוא מוצא בתוכו את הכוח להמשיך ולהתמודד עד שהוא נעשה למשביר של כל ארץ מצרים, ולדמות שתכלכל את אביו ואחיו בשעת צרה. יוסף מסמל את מי שבאמונתו העזה מוכן להתמודד עם קשיים, לעמול קשות, ולהצליח להחיות ולכלכל את העולם, ועם לידתו יודע יעקב אבינו שגם בו כבר קיים הכח להתעמת עם הקשיים שיציב בפניו עשיו אחיו, ולנצחו באמונה.
עתה כאשר יעקב שולח מסר מפייס לאחיו, הוא מזכיר לו את כוחו של יוסף, השור שמסוגל לשאת בעול, להתמודד עם הקשיים ולהצמיח מהם תבואה, ואל הכוח הזה, הוא מצרף גם את כוחו של החמור, זה שבסופו של היום נושא את התבואה מן השדה אל הבית ומאפשר לבני הבית ליהנות ממנה, את כוחו של יששכר.
יששכר הוא היחיד מבין השבטים שהתורה מספרת לנו על נסיבות לידתו. רחל מבקשת מלאה אחותה את הדודאים שמצא ראובן בנה בכורה. הרמב"ן מסביר כי הדודאים הינם סגולה להריון, ורחל אמנו חפצה בהם כדי לזכות בפרי בטן, לשם כך רחל אף מסכימה לוויתור זמני על יעקב, "לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך". אולם המדרש (בראשית רבה עב, ג) רואה את בחירתה של רחל בחומרה רבה, ומאידך תולה ברכה רבה בבחירתה של לאה :
"ר' שמואל בר נחמן אמר: זו הפסידה דודאים ונשתכרה שבטים וקבורה עמו, רחל נשתכרה דודאים והפסידה שבטים וקבורה עמו".
בעיני חכמים בחירתה של רחל בדודאים הייתה זלזול בצדיק (רש"י במקום), זלזול שבשלו היא מפסידה שני שבטים ואת הקבורה עם יעקב. ללאה נולדו ארבעה ילדים, ולאחר לידתו של יהודה בנה הרביעי אומרת התורה "ותעמוד מלדת". לבלהה ולזלפה נולדו שני בנים כל אחד, וממילא רחל גם היא הייתה ראויה ללדת ארבעה שבטים. אולם ר' שמואל בר נחמן מלמד כי בשל מעשה הדודאים הפסידה רחל את יששכר וזבולון. מן הצד השני דבקותה של לאה ביעקב זיכתה אותה בעזרה מיוחד ממרומים, כפי שמסבירה הגמרא (נדה לא, א) :
"...והיינו דאמר רבי יוחנן מאי דכתיב וישכב עמה בלילה הוא, מלמד שהקב"ה סייע באותו מעשה, שנאמר יששכר חמור גרם, חמור גרם לו ליששכר".
ומסביר רש"י:
"קודשא בריך הוא סייעה, שנטה חמורו של יעקב לאוהל לאה, ואותו הלילה של האחרות היה".
החמור המסמל את החומריות גם הוא הושפע מהקדושה (כחמורו של ר' פנחס בן יאיר בגמ' חולין ז, א) ונטה לאוהלה של לאה מיד עם בואו של יעקב מן השדה. והשפעת דבקותה של לאה הייתה כה גדולה עד שממעשה זה עמד יששכר שהוא עמוד התורה, כדברי המדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשת ויחי פרשה צט) "כשם שהחמור טוען את המשא כך יששכר טוען את התורה", וכדברי הנביא על בינתם של בני יששכר "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים".
השור והחמור מסמלים את כוח עבודתו ואמונתו של יוסף ואת בינתו של יששכר ומסירותו לתורה, ובעזרתם מעביר יעקב אבינו לעשיו את המסר כי הוא אינו איש מלחמות. ברכת 'על חרבך תחיה' לא ניתנה לו, ולא לשם כך הוא שב לארצו. פניו לשלום והוא מבקש להמשיך בארצו את עבודתו מלאת יראת השמים של יוסף ואת תורתו של יששכר, ובכוחם גם לעזור לו להתגבר ולנצח בכל.