לפני שבועיים קראנו על סיפור גניבת הברכות בו מתחפש יעקב לאחיו הגדול, וכך הוא זוכה לברכה מיצחק שתוכנה העיקרי הוא: "יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ". כלומר, ברכה שיהא הוא אדון שאליו יעבדו וישתחוו שאר העמים, כולל אחיו המכונה בפסוק: "בני אמך". במסגרת הדברים שאציג על פרשת וישלח, לא אכנס לשאלה מה חשב יצחק כאשר ביקש לתת ברכה זו לעשיו, אך מה שבטוח הוא שיעקב זכה בברכה זו במעשה רמייה. כאשר עשיו שומע על שהתרחש הוא פורץ בבכי ואומר: "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי". עשיו מסביר את שמו של יעקב כקשור למעשה גניבת הבכורה והברכה שנעשות שתיהן בדרך עקובה.
ובחזרה לפרשת השבוע שלנו, הפרשה פותחת ברצון של יעקב לפגוש שוב את עשיו. התבוננות קצרה על המפה מגלה, שיעקב איננו חייב לעבור באדום על מנת להגיע שוב לארץ כנען. לשון אחר, יעקב בוחר בכוונה תחילה להגיע אל עשיו אחיו, זה שלפני 21 שנה, כאשר עזב יעקב את הבית, זמם להרגו כתגובה על גניבת הברכה. מדוע בוחר יעקב להיפגש עם עשיו? מה הוא מחפש במפגש לא הכרחי זה? ולאן מתגלגל המפגש?
קריאת האופן בו מתארים הפסוקים את ההכנות ואת המפגש המחודש בין שני האחים מציירת ציור בו יעקב מגיע כנוע ומכווץ לפני עשיו אחיו. יאמר הקורא לעצמו: כניעתו של יעקב מובנת מאליה, שהרי עשיו מתייצב כנגדו עם 400 איש נכונים לקרב. אלא שעיון בפסוקים מגלה שעוד לפני שיעקב שומע על הליכתו הקרבית של עשיו לקראתו, הליכה שאכן מעוררת פחד ואימה, הוא כבר מגיע כנוע ומוסר לעשיו: "כה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב". פסוק זה שמופיע ממש בפתיחת הפרשה מפתיע ביותר, שכן יש בו סתירה לברכה שקיבל יעקב מאביו. אם בברכה יעקב היה האדון ועשיו היה העבד, הרי שבפסוק זה, כמו לאורך הפרק כולו, התפקידים מתחלפים ויעקב מכנה את עצמו ללא הרף: עבד לאדון עשיו. נקודה זו אף מתעצמת אל נוכח ביטויים חוזרים ונשנים בהם משתמש יעקב לתיאור המפגש הלקוחים מעולם הקרבן המצויים בפרק: "מִנְחָההִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו", "אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי", "כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי". לשון אחר, יעקב חווה את המפגש שלו עם עשיו כמפגש של אדם עם א-לוקים.
אם לא די בכך, הרי שבסיומו של הפרק לאחר המפגש המרגש, אומר יעקב לעשיו: "אם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי: קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ". החלק הראשון של האמירה מתייחס כמובן למנחת הצאן והבקר ששולח יעקב לעשיו, אך מהי הברכה אותה מבקש יעקב שייקח עשיו? ייתכן להציע שיעקב מבקש במפגש עם עשיו להשיב את הגניבה שגנב ולהשיב את הברכה הגזולה. מסיבה זו הוא מחליף את הביטויים וקורא לעשיו שוב ושוב: "אדוני" ובהתאמה לעצמו הוא קורא: "עבד", משתחווה אל עשיו שבע פעמים ובסוף הפרשה אף מבקש באופן מפורש מעשיו שייקח בחזרה את הברכה.
קריאת הפרק בפריזמה זו, יכולה לתת הסבר לחטיבת המאבק עם המלאך שמתרחשת, ומפרידה כמעט כסוגריים, בין ההכנות של יעקב למפגש עם עשיו לפגישה עצמה. במפגש זה מנצח יעקב את המלאך ובתמורה הוא דורש: "וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי". את הברכה החדשה מקבל יעקב ללא תחפושת והיא זו שמשנה את שמו מיעקב הקשור (כמו שהסביר עשיו) לברכה הגנובה, לשם ישראל המכיל בתוכו גם את השררה והשלטון שמקבל עכשיו יעקב באמת, וגם את התביעה לישרות וכנות בהן זוכה יעקב במעשה השבת הגניבה.
הכותבת היא ראש בית המדרש במדרשת או"ת לינדנבאום של רשת אור תורה סטון