אחרי שכל הורי ישראל כילו את זעמם במערכת החינוך על חופשת פסח הארוכה, גילינו מאוחר מדי את יום החופש היחיד שכן היה נצרך, ולא היה אותו: אסרו חג אמיתי, שלא חל בשבת, ושאפשר קצת לנוח ולהתאפס בו לפני הצלילה חזרה.

יצאתי לחופשת פסח עם הלשון בחוץ. אחרי אסיפת מורים, אסיפת הורים, מרתון של בדיקות מבחנים ושמירה על מסגרת לימודית כלשהי, לא היתה שמחה ממני כשהגענו לקו הסיום. אלו היו שבועיים שבהם עשיתי לביתי - פשוטו כמשמעו. מקסימום ניקיונות וסידורים וזמן משפחתי, אפס קריאת מיילים וכמעט בלי קשר לפלאפון. התלמידות, ההורים וההנהלה כבודם במקומם, אבל לכמה שבועות היו דברים אחרים שקיבלו דירוג גבוה יותר בסדר העדיפויות. השתדלתי לוודא שאני לא רק דורשת אלא גם מאפשרת את זה למורים אחרים: לא ניסיתי לדבר עם אף מורה, או לפחות לא לנהל שיחה שחרגה מ"נו, אז איך את מנצלת את החופש??" בסוף אפילו אני קצת נשברתי, ודאגתי לסמס לכל תלמידה לפחות פעם אחת במהלך החופש ולראות מה שלומה.

עוד בסידרה:

פסח זה קצת כמו "החגים" - הוא מחלק את הזמן לשניים: "לפני פסח" זה עוד עיצומה של השנה, ו"אחרי פסח" זה כבר ממש שנה הבאה. ההפוגה הזו היא בדיוק הזמן שבו כולם חושבים לאן פניהם מועדות ומנסים לקבוע שיחה עם המנהל. כמעט כל מי שדיברתי איתו במהלך החופשה שאל אותי מה התכנונים שלי לשנה הבאה, ולהפתעתי גיליתי שאני עונה שוב ושוב - אני לא יודעת, ולהפתעתי הגדולה עוד יותר גיליתי בעצמי מצבורים לא קטנים של אכזבה.

ערב אחד פגשתי חברה שמלמדת באולפנה אחרת (זו שהתקשרתי אליה באחד הטורים האחרונים, לעוקבים) ושיתפתי אותה. אחרי שנתיים של חינוך באולפנה, וחוץ מהכיף והשליחות וכו', אני בעיקר משועממת. לא כי אין לי מה לעשות, והרבה, אלא כי כמות הבירוקרטיה והקשקשת שמורה ומחנכת נדרשת אליה היא ממש אינסופית, וכמובן לא מתגמלת.

קחו לדוגמה את נושא ההערכה החלופית. אם המושג לא מוכר לכם, כנראה שאין לכם ממשק עם בני כיתות י'-י"א. לפי רפורמת השר פירון, הבגרויות בכיתה י' בוטלו ובמקום זה התלמידים ניגשים לכל מיני עבודות קטנות (איך אמרה מורה אחת - מישהו שם במשרד החינוך לא לגמרי מבין את המילה "חלופית") שנבדקות באופן מקומי, כלומר על ידי המורה ולא על ידי בוחן חיצוני. אז איפה הקאץ'? מורה שמגיש לבגרות מקבל גמול בגרות, ומי שבודק בגרויות בכלל זוכה לטבין ותקילין על העבודה הבאמת קשה שהוא עושה. לי, לעומת זאת, יש ערימה של עבודות "חלופיות" שיושבות פה ממש לידי, כאשר הזמן והרצון הטוב שלי מהווים חלופה לתגמול של משרד החינוך. לא שאני רוצה שוב להתחיל להתמרמר על השכר הזעום של מורים, אבל לפחות אתם מבינים למה שווה לחשוב פעמיים לפני שנכנסים לעוד שנה כזאת שבה לאט לאט יורד מינון החינוך ועולה מינון הניירת.

אז את שבועות החופשה קינחנו ביום-טוב שצמוד לשבת, שאחריו הסידורים של אחרי פסח שתמיד נגמרים מאוחר בלילה. קרוב לחצות התיישבתי להתכונן ליום הראשון הזה: שיעור חינוך שיקבל אותן לנחיתה רכה, שיעור תנ"ך שיאתחל להן תקופה חדשה של לימודים, מיילים מהורים שלא עניתי להם, הכנות לטקס יום הזיכרון ומה לא. כעבור שעתיים כיוונתי שני שעונים מעוררים ונרדמתי, מותשת.

8:00 בבוקר, עיניים קצת טרוטות, מגיעה לשער האולפנה ומקבלת חיבוק מהמחנכת המקבילה. ואחריו עוד חיבוק מהתלמידה הראשונה שאני פוגשת, ואחריו חיוך גדול מהתלמידה שעומדת לידה.

ומה אני אגיד... התגעגעתי.

הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>