ידידי הרב רוזן הדהים אותי בכותרת שהיא ספק מפתיעה ספק מעליבה: 'האם רבני בית הלל מכילים גם נישואי תערובת'? הסתקרנתי ומיד בקשתי לראות: מדוע הרב רוזן חושש שנכיל גם אותם? כך הוא כותב:' אין לי השגות על הדברים הפשוטים הכלולים במסמך, בדבר הצורך והעניין לקירוב גם בעלי עבירה ואי דחייתם, ועל התייחסות הלכתית מתחשבת בעוברי עבירה לתיאבון, ב'אונס נפשי' וכד'. יש לי בקורת נוקבת על מה שלא כתוב, ...ומה חסר? יש להוציא מן הכלל, כאותו רשע שבהגדה "שהוציא את עצמו מן הכלל", ולדחות את כל מי שמתהדר בזנב טווסי המניף אל-על את חטאיו. אסור להכיל את מי שמתגאה בחטאו וחבר בארגון ובעמותת-חטא'. האם כל הביקורת היא על מה שלא כתוב? ! זו הבעיה ?! על סמך מה סבור הרב רוזן שנכיל גם נישואי תערובת?! ברור שמי שמתריס ופוגע ברגשותיו של הציבור - הקהילה לא תקבלו.
יצאנו מנקודת הנחה שההכלה תלויה לא רק בקהילה אלא באדם המבקש להיות חלק ממנה. הרב רוזן מסכים, שיש להכיל בנים שפרשו מהדרך והם מחללי שבתות. אני מניח שנסכים שהם יכולים לעלות לתורה, גם אם ניתן לשער שהם עוברים עברות חמורות. ומה יהיה דינו של בן דתל"ש שהוריו גרים באלון שבות, ויגיע עם אופנוע לרחבת בית הכנסת בשבת ויבקש לעלות לתורה? אני מניח שהקהילה לא תכיל אותו והסיבה היא לא רק בגלל חומרת העבירה. הרי מה ההבדל אם הגיע עם אופנועו עד לשער הישוב או שהחנה ליד בית הכנסת?! הקהילה מכילה את מי שאינם מבקשים לעשות דברים אסורים בפומבי. במסמך של בית הלל כתבנו שאף על פי שקיים איסור מהתורה ביחסים בין בני זוג מאותו המין, בכל זאת הם חייבים בכל מצוות התורה, ויכולים להוציא את הרבים ידי חובה. יצאנו בקריאה אל הקהילות לא לדחות אבן אחר הנופל ולמצוא את הדרכים לאפשר לאנשים אלו, החפצים להיות חלק מן הקהילה הדתית, לעשות זאת, מבלי להטיל עליהם מגבלות שיהיו נוספות על אלו המקובלות בקהילה ביחס למי שעובר עבירה. כשם שמי שיחצין את חילול השבת, וילך עם סיגריה ליד בית הכנסת, ויחנה ברכב בחניה של בית הכנסת יהיה מודע לכך שסיכוייו להצטרף לקהילה שואפים לאפס - כך מי שיחצין את יחסיו עם בן מינו וילך איתו כזוג נשוי לא יצפה שהקהילה תקבל אותו. הדבר הזה ברור מאליו ולשם כך לא צריך את הרב. כמו כן, הקהילות לא נמצאות כלל וכלל בהתלבטויות הללו.
בתקופה האחרונה ישבתי עם מספר הורים, לאו דווקא מתוך הקהילה שלי, שבאו לשתף ולהתייעץ על כך שבנם או בתם יצאו מהארון. קשה היה שלא להבחין בדמעות ובכאב, אולם נראה כי קשה להם שבעתיים הבושה שעלולה להיות להם בתוך הקהילה הדתית. אם ילדיהם היו בוחרים שלא לשמור שבת, היה הדבר קשה עבורם אבל נסבל, שכן בעתיד עדיין יוכלו להקים משפחה. אולם כיצד הבן ההומו יעשה זאת? וגם אם יחליט להקים משפחה בדרך אחרת, הרי שזה בוודאי יהיה דבר שלא מקובל על פי המסורת והנהוג בקהילה. על רקע של הקושי המשפחתי הקיים, אין ספק שהקהילה תוכל להקל ולו במעט ולעזור למשפחה עצמה להתמודד טוב יותר עם בנם ההומו או בתם הלסבית. זה אינו סוד שמי שגילה שהוא הומו או מי שגלתה שהיא לסבית הרגישו מנוכרים ומנותקים מהקהילה הדתית. זה אינו סוד שאנחנו העדפנו להתעלם ולא לדון בסוגיה זו. זה היה מחוץ לתחום. כך נוצרה מציאות שההתמודדות שלו או שלה קשה שבעתיים, אל מול שאלות ופחדים רבים - כיצד לספר להורים, האם יקבלו או ירחיקו אותם מהבית, כיצד הסביבה תקבל אותם, מה יהיה מקומם בעולם והאם יהיה עליהם להתרחק מהקהילה הדתית? אולי לאמץ אורחות חיים חילוניים שכן אין להם שוב אפשרות של השתלבות בקהילה.
קראנו על המצורע שעליו לצאת מחוץ למחנה - ' בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ'. החוויה הכי קשה היא לצאת מחוץ למחנה ולהיות מנודה ומאוס חברתית. עצם העובדה שאדם שחי בתחושת בדידות מקבל תמיכה חברתית, מסייעת לו להתקיים ולשרוד את משבריו. לאור כך ולאור מחקרים המצביעים על שיעורי התאבדות גבוהים בקרב אוכלוסייה זו, האין עלינו חובה מוסרית והלכתית להעניק תמיכה וחיזוק לאלו שמרגישים מנוכרים?!
לצערי, הרב רוזן, ההתנגדות למסמך על סמך מה שאין בו וההשוואות לנישואי תערובת מעצימות את העובדה שהקהילות אינן מוכנות להתמודד עם הנושא. ועוד, הייתכן להשוות בין הומו שהולך עם בן זוג לאדם שנשוי לגויה? האם אין הבדל בין נטייה לבחירה? האם ניתן להשוות בין נישואין לגויה שמשמעותם התבוללות בדורות הבאים למערכת קשרים בין אותו המין? אני מסכים לטענה שזוג שמחצין את יחסיו עם בן מינו לא יתקבל לקהילה. אולם מה בנוגע לאותו אחד שבידוע חי עם בן מינו ואין הוא מחצין זאת? האם לא מגיע לו כרטיס כניסה לקהילה בדיוק כמו כל אדם אחר, שלגביו אין אנו יודעים את מעלליו למרות שישנם חשדות על חטאים נוראים.
אנו, בני הקהילות השונות, צריכים לדון באומץ וביושר כיצד ניתן לשלבם בתוך הקהילה. ההצלחה בכך תלויה בשני הצדדים גם יחד - גם בחברי הקהילה שנדרשים להיות רגישים יותר, וגם בחד-מיניים שצריכים פחות להחצין את נטייתם. מדובר בתהליך ולא בפתרונות קסם, ואנו באנו לפתוח את השיח. אני חושש שהמתנגדים עלולים לסתום את הגולל לשינוי רק מפני שהם מנפנפים במקרים חריגים ומתעלמים ממקרים רבים של בנים ובנות שגדלו בקהילות שלנו והרגישו שמקומם בחוץ. מישהו יצטרך לקחת אחריות על ישיבתם מחוץ למחנה , על הוריהם המתוסכלים ועל כך שהחליטו לנטוש את הכל ולצאת מתוך המערכת הדתית. יהיה גם מי שיידרש לקחת אחריות על הדיכאון שבו הם שרויים וחלילה על מעשים שיכולים להיגרם כתוצאה מכך. כדאי גם לשמוע בעניין זה את טיעוניהם של רבנים שהם מנהיגי ציבור ומחנכים, ולא של אנשים העומדים מן הצד.
גם בליל הסדר הקרוב תהיינה משפחות שיהרהרו עד הרגע האחרון האם להרחיק את בנם וחברו משולחן המשפחה או להזמינם לשולחן ליל הסדר. יתכן שאם הקהילות תדענה להתייחס אליהם בהכלה גדולה יותר זה יאפשר גם למשפחות להמשיך בקשר עם ילדיהם.
הרב מאיר נהוראי, יו"ר ארגון בית הלל