בראשית היה יום אם. במשך כמה עשורים הוא היה כאן והכל היה בסדר. המשפחות היו שמחות, ופעם בשנה האם קיבלה הכרה גם כקולקטיב וגם כציור מתוק מהילדים שלה - מחובר במגנט על המקרר.
בשנים האחרונות מעמדו של היום הזה התערער. הפמיניסטיות אמרו, בצדק, שהיום הזה מקבע את מעמדה המסורתי של האם, ומקבע הסללה מגדרית מסוימת מאוד, מצמצמת במקום מרחיבה.
המשפחות החדשות והמשפחות המורכבות אמרו, בצדק, שלא לכולם יש אם.
מפה לשם נהיה יום המשפחה. שזה ערך נהדר, אבל בכל זאת:
בתקופה הזאת, ודווקא בתוך העידן הפמיניסטי, מותר להגיד שראוי שיהיה יום אם.
כי עם כל הכבוד - השיוויון עוד רחוק. אנחנו בעידן שבו נשים מוצאות את עצמן נקרעות בין עבודה במשרה מלאה עם 9 שעות עבודה ביום ו-12 ימי חופשה בשנה, לבין גידול ילדים ואיסוף שלהם בשעה 16:00 לכל המאוחר. כל יום. כל בר דעת שיעשה את החישוב של איך נכנסות 9 שעות מהבוקר עד 16:00, ויוסיף שעה נוספת של נסיעות (וזה עוד אם התמזל מזלה!) יבין את גודל הפער ואת עומק המאמץ שנשים-שאוספות-ילדים צריכות לעשות כדי לעמוד גם בציפיות של המעסיק. הוא מצידו עדיין יסתכל עליהן בעין עקומה כשהן יוצאות בריצה מהעבודה בשעה 15:30, אחרי שעבדו בלי לקום מהכסא, כולל פירורי סנדוויץ על המקלדת, כי למי יש זמן להפסקת צהריים שאינה תוך כדי עבודה. כן, אם בחרת להיות אשה עובדת וגם אם מגדלת ילדים, את בקריעה יומיומית קשה, מורכבת, ומתגמלת לעיתים רחוקות. גם אם את פמיניסטית.
פמיניסטיות רבות נושאות דגל יום יום, ותוך כדי קורסות מלשאת את הכל על הכתפיים - את החלוקה הנשית הזו לכל כך הרבה דמויות: האדם, האשה, הרעיה, האם, העובדת, הקרייריסטית, הכל יכולה. ומותר, יום אחד בשנה, לראות אותה ולהכיר בתפקיד הזה הספציפי.
ועוד סוד קטן: יש פמיניסטיות רבות שעדיין חיות במערכת זוגית שאינה שיוויונית כפי שהיו רוצות. זוגות צעירים מתחתנים לפרקים כאנשים סטנדרטים וחסרי מודעות מגדרית, וכעבור עשור נמצאים במרחק תפיסתי מסוים זה מזה: הוא עוד שם, אבל היא כבר פמיניסטית לתפארת, נחושה בדעתה לתקן עולם אחרי שחוותה על בשרה את הקושי והתסכול השוטף לעומת החזון והרצון האוטופי. אז לפעמים זכו ושניהם עברו תהליך משותף, אבל לפעמים לא. נשים כאלה מתמודדות עם חזית נוספת שהיא הפער בין הרצון והשאיפה ולעיתים גם מול הדיבור כלפי חוץ ונשיאת הדגל ("למה את צריכה להוציא את הילדים בארבע אם את פמיניסטית? איפה בעלך?"), לעומת מה שהבית מאפשר. וזה לא קל.
הביטול של יום האם למעשה מוותר על חידוד ההבדל בין אם לאב: שיוויון בתפקידים ובמטלות - בהחלט צריך להיות. שיוויון באפשרויות התעסוקה - חיוני.
אבל אין ספק שבתוך מערכת זוגית ומשפחתית - אם ואב מביאים עולמות שונים.
כל אחד מהם ראוי לא לביטול והשטחה, אלא להעצמה וייחוד.
בואו נמסד גם יום אב. ויום אחים. ויום סבא וסבתא.
אבל לא נוותר על יום האם.