זיכרון כמעט מלא - ביקורת ספר

בתור קורא ספרים אדוק למדי, מעטים הספרים שנותרים עימי במחשבות כמה ימים לאחר שסיימתי לקרוא אותם, כאלה שמשאירים לי את התחושות והמועקה של הדמויות בסיפור. אחד מהם הוא ספר הביכורים של גבי אשר 'זיכרון כמעט מלא'.

אשר מספר את סיפורם של שני ילדים, בני דודים, אליהו ולאה. הם חיים בעיירה קטנה במרכז הארץ בשנות השבעים, בקהילה דתית של יוצאי טורקיה. ערב חורף אחד, כמה חודשים אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים, חייהם משתנים מן הקצה אל הקצה. הבית, המשפחה, תחושת השייכות - כל אלו אובדים להם ברגע בתאונת דרכים אחת שפוגעת בשתי המשפחות.

שני הילדים נותרים להתבונן אל תהום היתמות, ובמבטם גלומים כאב, בושה וזעם, אליהו עובר להתגורר בפנימייה ומתקשה להסתדר עם התחושות הקשות ועם תחושת הנטישה של משפחתו ושל חברתו לאה. אשר מיטיב להעביר את תחושות הכאב הבושה בצורה שחודרת לקורא וגורמת לו לחוש את אותן התחושות בעצמו.

סיפורו האישי של הסופר שעבר חוויה דומה בילדותו כאשר התייתם מאמו ודודו ואביו נפצע קשה בתאונת דרכים מועבר ככל הנראה בספר החדש.

כקורא הייתי רוצה בסוף אחר של הסיפור, כזה שלא יותיר את הכעס באוויר, או את המחסור בפרטים והצורך להשלים באופן עצמאי את אשר אירע, אך נראה כי גבי אשר העדיף בספרו להתמודד עם העבר הרחוק ופחות עם סגירת המעגל.

לאחר שעקבתי בשקיקה אחרי חלקו הראשון של הספר, חשתי בשלב מסוים שהעיסוק בתחושות קצת מיצה את עצמו ויש צורך במעט יותר סיפוריות ופרטים, אך עדיין הספר הצליח לגרום לי "להישאר איתו" עוד כמה ימים מה שמחזק אצלי את תחושת הפוטנציאל המצוין שבכתיבתו של גבי אשר ובהחלט אני ממליץ בחום לקרוא את הספר ולעקוב אחר יצירתו הספרותית.

'זיכרון כמעט מלא' - גבי אשר. פרדס הוצאה לאור, 198 עמ'