בפגישה שקיימתי השבוע במשרדה של מנהלת מחלקת הנוער באחת העיריות החשובות בגוש דן, הבחנתי באבן יפה שיושבת לה על שולחן העבודה, מול עיניה. על האבן חרוטה מילה אחת באנגלית- DREAM. חלום.
שוחחנו מעט על החלום הזה, שגורם לנו לעסוק בחינוך. על החלומות שדוחפים אותנו קדימה לעשייה וליצירה, ועל הנטייה שלנו, העוסקים בחינוך, להיוותר באוויר הפסגות של החלומות, נוטשים לעיתים את החיבור המעשי לקרקע המציאות.
לא פעם ניתן לחוש זאת בעמדנו מול אנשי חינוך וערכים, שמדברים בשפה גבוהה, ערכית, מרוממת. כמעט ניתן לראות בעיניים את כנפי הרוח הדואים מעלה, אל החלום ומעבר לו. מאמינים בערכים אינסופיים, באידיאלים נשגבים ומרוממים. הכריזמטיים שבהם- אף מצליחים לסחוף אחריהם את השומעים, אל עבר אותם מחוזות קסומים של טוב ותום.
מסתבר שישנו ניתוק מובנה, שגורם לאותו חלום להיות מנותק מקרקע המציאות, ולעיתים גורם לחלום להתנפץ כמו גל גדול, אל אבני החוף היציבים והדוממים. הניפוץ הזה כואב וקשה, דווקא בגלל עוצמת החלום. ככל שהחלום, או הגל, גבוהים ועוצמתיים יותר- כך רעש הניפוץ אל הסלע מתעצם.
ניתן לחוש זאת באופן מיוחד בימים של חלומות. ביום הכיפורים או בימים אחרים, בהם אנו עומדים ומתרכזים בחלומות שלנו, כל אחד בדרכו. מבררים, מתפללים ומחדדים את החלומות הנשגבים ביותר, העמוקים והתובעניים ביותר. למחרת, לא פעם, אנו מוצאים את עצמנו בשבר איום ונורא, כאשר אנו מגלים שהחלומות שלנו מתנפצים אל מעשה יום-יום ותחבולותיו. אנו נאלצים להפנים בעל כרחנו, שכגודל החלום- כך עלולה להיות עוצמת הנפילה שלאחריו.
הפתרון לאותו פער שאנו מציגים כאן אינו פתרון קסם פשוט, אך בעבודה נכונה אפשר בהחלט לקרב בין החלום לבין המציאות. ניתן להיות אנשים חולמים בעלי רגליים נטועות בקרקע, ניתן להוביל תהליכים חינוכיים נשגבים וגדולים, תוך חיבור מעשי למטרות, יעדים ומדדים.
ניתן גם לחבר בין יום כיפור, לבין עולם המעשה שלאחריו. בין החלומות לבין המציאות. יש לכך כלים שצריך וניתן ללמוד, אך בשלב הראשון- יש צורך לכוון לשם. לכוון ולרצות את אותו חיבור בין השמיים והארץ, בין החלום לבין המציאות.