שכיר ועצמאי - יתרונות וחסרונות
התשובה לשאלה האם להיות שכיר או עצמאי כמובן אינה חד משמעית, אלא מדובר בהחלטה אינדיבידואלית אשר תלויה באופיו של האדם, בכישוריו ובהזדמנויות שנקרות בדרכו.
מובן כי כמעט כמו בכל דבר בחיים אין "שחור-לבן", אלא יש יתרונות וחסרונות בכל בחירה.
היתרונות הבולטים של השכיר מתבטאים בדרך כלל בשקט נפשי וביציבות כלכלית גבוהים יותר בהשוואה לעצמאי. החסרונות עלולים להיות: משכורת נמוכה יחסית, חוסר גמישות בשעות העבודה וקושי בקבלת מרות.
לעומת זאת, העצמאי עשוי ליהנות מגמישות בעבודתו, מפוטנציאל השתכרות גבוה ומכך שהוא מקבל ההחלטות ואינו כפוף לסמכות של מנהלים.
יחד עם זאת, אצל העצמאי קיים סיכון כלכלי גבוה יותר. לעתים הכנסתו אינה בטוחה ותלויה ביכולתו להמציא פרנסה.
איש חכם אמר לי פעם, כי יש קווי דמיון בין מסלול החיים שלעתים עובר העצמאי לבין חלומות פרעה על הפרות השמנות והרזות. לאמור, שהעצמאי עשוי להגיע לשנים מעולות מבחינה כלכלית בהן יצבור הון (ההקבלה היא כמובן לשבע השנים הטובות), אך עלולות גם לבוא אחריהן שנים קשות ורעות אשר ישכיחו את ההישגים הכלכליים שהושגו בשנים הטובות.
מזעור סיכונים
כידוע, אחת מן החובות של האב כלפי בנו היא "ללמדו אומנות", כלומר ללמדו מקצוע כדי שיוכל להתפרנס. רבי יהודה מוסיף על כך ואומר: "כל שאינו מלמד את בנו אומנות - מלמדו ליסטות", כלומר שאם הבן לא ילמד מקצוע - הוא לא יוכל להתפרנס, וממילא יאלץ לגזול מן הבריות.
כדי להסביר את מהות ההבדל בין התנא הראשון לפיו האב חייב "ללמדו אומנות" לבין רבי יהודה האומר כי אב שאינו מלמד את בנו אומנות - מלמדו ליסטות, משיבה הגמרא (קידושין ל, ע"ב): "איכא בינייהו, דאגמריה עיסקא" [=יש ביניהם הבדל, כגון שלימדו עסקים].
על-פי תירוץ הגמרא ר' יהודה סבור כי אין די בכך שהאב ילמד את בנו מסחר (או לעשות עסקים), אלא עליו ללמדו מקצוע דווקא (כגון: נגר, רופא), מפני שקיים סיכון כלכלי גבוה יותר ב"עסקים".
כפי שמסביר רש"י (שם, ד"ה 'עיסקא'): "לרבי יהודה... אומנות דווקא שכמה פעמים שאין לו במה לעשות סחורה ועומד ומלסטם".
הדיון בגמרא אמנם אינו עוסק בשאלה האם עדיף להיות שכיר או עצמאי (שכן בעל מקצוע יכול להיות עצמאי, וכן עובד במסחר יכול להיות שכיר), אך מצוי בו העיקרון שלפיו יש עבודות בעלות סיכון גבוה יותר מבחינה כלכלית. כמובן שעובדה זו אינה אמורה לגרום לאדם שלא לבחור בהן. עם זאת, עליו להיות מודע לסיכונים, להתנהל בזהירות ולשאוף להשאיר כגיבוי גם הכנסה בטוחה.
התייחסות לתגובה מהמאמר הקודם
במאמר הקודם עסקתי בשאלת היחס בין חובת הילודה לבין חובת הפרנסה, וכן בין שני אלו לנושא הלחץ החברתי.
באחת התגובות נשאלה השאלה: "מה עושים שאישה רוצה והבעל לא? האישה יש לה רצון, כוחות לטפל, להרות, ללדת, להמשיך אבל הבעל אחרי 3 ילדים לא מעוניין, ולא משיקולי כסף או חינוך. מה עושים? מה הפתרון?".
תשובה: לדעתי, כדאי לנסות לשכנע את הבעל (מן הסתם ניסית); להבהיר לו עד כמה הערך של הבאת ילדים לעולם הנו ערך חשוב ביהדות בכלל ולך באופן באישי. אך לא נכון יהיה לכפות עליו או להחליט עבורו. כפי שכתבתי במאמר הקודם: "כשם ששני ההורים, יחד עם הקב"ה, אחראים להיווצרותו הפיזית של הוולד, כך הם גם צריכים לקחת אחריות ולהחליט כמה ילדים ברצונם וביכולתם להביא לעולם".
אמנם לעתים הבעל מהווה שותף פסיבי בכל התהליך של הבאת ילד לעולם, אך עדיין הוא שותף ואי אפשר "לדלג עליו" או לא להתחשב בדעתו וברגשותיו.
הבאת ילד בניגוד לרצונו של אחד מבני הזוג (כגון ע"י הערמה, איומים, או לחץ מצד בעל סמכות) עלולה להוביל למריבות, להאשמות ולפגיעה קשה בקשר הזוגי.
להערות והארות: orinoy1@gmail.com