על פי רוב אינני אוהב לכתוב על אקטואליה ותגובה למתרחש, אך אני חש שהפרשה שנחשפה מגלה פגם חינוכי שיש להתריע עליו וגם קצת להכות על חטא.
הפגם שאותו אני מזהה הוא חינוך לחשיבה מיסטית מוגזמת וחוסר ביקורתיות, יש לי תחושה שאנו, כמערכת חינוך ציונית דתית, מתאמצים מאוד לחנך ליראת שמים ומידות טובות, אבל שוכחים שחלק מן המידות שיש לאדם זה גם השכל והרציונאל שלו. חלק מהותי מן החינוך זה ללמד את הנער לשאול שאלות, להטיל ספק, לברר ולחקור, לא לקבל כל דבר כמובן מאליו.
יתכן ששיטה זו של קיצורי דרך והלהבת הנוער עובדת לטווח הקצר, ואולי גם הבנוני, אבל חסר פה העמל, חסרות אמירות מורכבות שמכילות את כל צדדי האמת, חסר תהליך של עיון עמוק במושגי האמונה, בנושאים כמו שכר ועונש, השגחה פרטית, מהי תפילה, מהי אמונה בבורא, נושאים שנכתבו עליהם עשרות ספרים ועסקו בהם גדולי עולם, נפתרים בשיחה רדודה של חוזר בתשובה שראה את האור, ונשארים שם במקרים רבים.
אמנם לנוער יש שכל וביקורתיות טבעית, אבל כיון שמעוניינים להביא אותו ללהט אמוני בזמן קצר, ישנה מגמה לטשטש את התפיסה הביקורתית, לזלזל בהטלת ספק וערעור תפיסות, לעודד צדיקות בעלת סממנים חיצוניים ולא לדרוש בירור מעמיק ומאומץ. לעיתים השכל מוקרב על מזבח הלהט הדתי, והמחירים של התהליך הזה הם מקרים כמו הרב מהצפון שהוליך שולל אלפי אנשים, וכן מקרים נוספים של רבים מהציבור שלנו שהולכים לרפואה אלטרנטיבית חסרת כל ביסוס, מאות אנשים עושים "נקוי רעלים", הומאופטיה, אנרגיות, רייקי ועוד כל מיני דברים שמעולם לא הוכחו מדעית, אך החברה מקבלת זאת בסלחנות רבה.
ישנם שתי תפיסות לגבי האיסור של עבודה זרה ושימוש בנשמות והעלאות באוב, שיטת הרמב"ן היא שהדברים האלו עובדים אבל הם אסורים בגלל שהם כוחות טומאה, שיטת הרמב"ם היא שהדברים האלו אסורים כיון שהם נוגדים את השכל והתורה מדריכה את האדם ללכת לפי שכלו ולא לפי המצאות דמיוניות. לעניות דעתי עלינו בדור הזה להדגיש יותר את שיטת הרמב"ם, אדם שהולך למרפאי עין הרע, למקובלים חסרי ביסוס, לקמעות ולחשים, הוא אדם שהולך נגד דעת התורה וצריך לדחות את מעשיו. ה' נתן לאדם שכל כדי שהוא יעשה בו שימוש, אדם שמוותר על הביקורתיות שלו הוא אדם שמזלזל במתנה הנפלאה של ההגיון שנתן לנו ה' ופוגם בדרך התורה המקורית.
אינני טוען שבהכרח אין כוחות נסתרים במציאות, שהרי השכל תמיד טוען טענת ספק ואין לנו וודאות אילו כוחות נמצאים או לא נמצאים, אך אני טוען שכחברה עלינו לעודד דפוסי פעולה ביקורתיים שיש בהם הרבה הטלת ספק וחשיבה שכלית, תרבות כזו לא תלך בנקל אחרי כל הטוען לכוחות נסתרים או המרפא בשיטות מזרחיות. גם אם ישנם כוחות נסתרים, הם דבר נדיר מאוד וקשה מאוד לבירור, ישנם מאות שרלטנים שמוליכים שולל את הציבור ולכן חשוב מאוד לחנך לחשיבה ביקורתית שלא נוהרת אחריהם.
נשגב מבינתי מדוע אדם בעל כוחות נסתרים צריך לקחת תרומות מצאן מרעיתו והוא לא פשוט רואה מה אמור להיות המספר הקרוב בהגרלת הלוטו. מדוע אדם בעל כוחות נסתרים צריך לברוח מן המשטרה ולא יודע בדיוק היכן היא תחפש אותו. מדוע אדם שמסוגל לדעת מראש מהי הבעיה של אדם אחר לא הולך למשטרה לפענח פשעים חמורים או לגלות מיקום של נעדרים תוך מספר דקות.
צריך לדעת שיש סוגסטיה (שכנוע עצמי) חזקה מאוד לבני אדם להאמין בדבר שהם רוצים להאמין בו, ישנם דרכים רבות לרמות אנשים וישנו תהליך של נבואה המגשימה את עצמה כאשר אדם מגיע לאדם כריזמתי ורוצה לחשוב שהוא מרפא אותו או מוצא לו זיווג. גם אם יש לעיתים תופעות של כוחות נסתרים, קשה מאוד להבחין בהם ולדעת מתי מדובר בכוח אמיתי ומתי בשכנוע עצמי של האדם המתרפא.
חשוב מאוד ללכת לרבנים ולקבל השראה רוחנית טהורה של מידות ויראת שמים, אך אין שום קשר בין זה לבין מופתים וקריאת מחשבות. גם במקרים שבהם התפרסמו צדיקים אמיתיים בדברים כאלו, יתכן שהם חשו שהציבור זקוק להילה הרוחנית של השימוש בכוחות הנסתר ולכן הרשו לקהילתם לחוש בכך, אבל ברור לי שמקובל אמיתי סובר שעיקר הקבלה ותורת הסוד אינה מיועדת לענייני מופתים, אלא לעיון בתובנות רוחניות נשגבות ועליונות, ללא שום צורך במופת וראית הנסתר.
המסקנה שלי היא שיש לעשות חשיבה מחודשת על צורת החינוך שאנו מקנים לנוער ולעצמנו: פעמים רבות הייתי נוכח בשיחות שבהם עיקר השיחה היה אוסף של סיפורים אישיים ואמירות כלליות, השיחה הייתה סוחפת ומעניינת אבל נעדר ממנה בירור מעמיק של הנושא, הטלת ספק והבעת עמדה נוספת. הצגת הנושאים הייתה שטחית, של אופן הבנה אחד בלבד ותוך הגברת הרצון, ללא כל נסיון לחקור לעומק במה באמת מדובר. השיחות האלו יכולות למלא אולמות שלמים במשך שעות, אבל לא מתבצע בהם תהליך אמיתי של הבנה ובירור, אלא הלהבה במסרים פשוטים וקולעים שיוצרים להט רוחני קצר טווח, אבל לא באמת בונים אישיות מורכבת ויסודית.
אקח לדוגמא נושא אחד יסודי- התפילה. שיחה שעוסקת רק בעובדה שהתפילה פועלת, סיפורי מופתים על צדיקים שהתפללו וחיילים שראו את רחל אימנו במבצע צוק איתן, תגרום ללהט רוחני אצל השומעים ויתכן שהם יתפללו יותר טוב בימים הקרובים. אבל בעצם נושא התפילה הוא אחד הנושאים הסבוכים ביותר מבחינה רוחנית, הבנה יסודית של התפילה דורשת מאמץ רוחני והבנה של על היחס בין האדם לבוראו, לשם כך יש לשאול כיצד עובדת התפילה? האם ה' הוא כספומט? האם מתרחש שינוי ברצון ה'? כיצד משפיעה תפילת אדם אחד על זולתו? אלו נושאים יסודיים שיש לעסוק בהם ובשביל לברר אותם חייבים להטיל ספק, לברר ולחקור.
דוגמא נוספת היא עלוני שבת מסויימים שמשקיעים עשרות אלפי שקלים בפרסום מים קדושים של רב מסויים, בפדיון נפש שכרוך בתרומה לישיבה, בתפילות של ארבעים יום על קבר מסויים ונסיעה לחו"ל בשביל קבר אחר, בהפצת קמיעות מפוקפקים וברכות ממקובלים שונים תמורת כסף. הפרסומים האלו נמצאים בציבור שלנו כיון שיש אנשים שמאמינים להם, כיון שאין דחיה ומאיסה ברעיונות ההזויים האלו והגרוע ביותר שיש אנשים שרואים בהם את האמונה האמיתית ואת המשמעות של היות האדם דתי ולא חילוני.
אני משער לעצמי שבישיבה של אותו רב היה הרבה להט רוחני, אבל אינני יודע אם היה עידוד לחשיבה ביקורתית והטלת ספק, שגם הם ערך רוחני חשוב שנועד להצעיד את האדם לאמונה בבוראו באופן עמוק ויסודי יותר. אני רואה את המקרה האחרון בתור תמרור אזהרה לתופעות רבות שמתרחשות בציבור שלנו של הליכה אחרי תורות מזרחיות, שימוש ברפואה אלטרנטיבית חסרת ביסוס, אמון עיוור במקובלים ושימוש באמירות אמוניות רדודות בנושאים רבים, בלי לחוש שיש פה רדידות רוחנית וחשיבה פשטנית ונמוכה, ללא חדירה לעומק ולמורכבות שמהם העולם בנוי.
עלינו להימנע מקיצורי דרך, לבנות בנוער אישיות מתלבטת וחוקרת, מטילת ספק ומעמיקה, שלא מוכנה לקבל כל מסר באופן פשטני ומוכרחה לבסס את אמונתה בכלים שכליים וביקורתיים קשוחים. נכון, זה ידרוש מאיתנו לעמול ולבנות מסגרת הסברתית וחשיבתית שתוכל להנגיש את הרעיונות המורכבים והעמוקים של היהדות גם לנוער. יתכן שמסרים פשוטים וקולעים יועילו יותר לטווח הקצר ויגרמו ליותר יראת שמים חיצונית, אבל לטווח הארוך אותו נוער שואל ומתלבט, חוקר ומעיין, יהיה חוד החנית לחברה יציבה, בריאה ורציונאלית שתוכל להתקדם הלאה ביראת שמים אמיתית וחזקה.
יאיר שטראוס, ר"ם בישיבת "נתיבות דרור" באור עקיבא, ורב בית ספר "קשת התקוה" באליקים.