ביום השמיני, היום בו היה אמור אלוהים להראות, הקריבו בני אהרון אש זרה לפניו. אש יצאה ואכלה אותם, הם מתו לפני אלוהים.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן:
הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד.
וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.
מה פשר תגובתו של אהרון, הדמימה? אינני שואל כרגע מה המשמעות שלה, אלא פשוט - מה היא?
אונקלוס תרגם: 'ושתיק אהרון'. רש"י מביא מדרש של חכמים, המתייחס לתוצאה של הדמימה. מהמדרש אפשר להבין כי גם הסביר כאונקלוס, הדמימה היא שתיקה:
קיבל שכר על שתיקתו.
ומה שכר קיבל?
שנתייחד עמו הדיבור,
שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין.
התבוננות במושג הדמימה מורה, כי השתיקה היא רק חלק ממופעיה:
אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה' בְּיוֹם תֵּת ה' אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל: שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו, הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר; וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם, וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים. וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ; כִּי ה' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל. [יהושע י']
הוראתה של הדמימה כאן היא העצירה, העמידה מלכת. זאת הוראה כוללת, שהשתיקה - העצירה מהדינאמיקה של הדיבור - היא מופע חלקי שלה. ראיה לקריאה זו היא התקבולת: 'וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד.'
כאשר יונתן עומד מול המוצב הפלישתי, הוא מתכנן תרגיל יחד עם נושא כליו. הוא עומד להתגלות לעיני הפלישתים, ו -
וַיֹּאמֶר, יְהוֹנָתָן: הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים, וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם. אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ: דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם, וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם. וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ: עֲלוּ עָלֵינוּ, וְעָלִינוּ כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת. [שמואל א' י"ד]
נחזור לסיפור שלנו. רש"י המורה כי אהרון קיבל שכר על שתיקתו, מפרש כנראה שהשתיקה הדוממת היתה התגברות על מופעי האבל המתפרצים. דברי משה לאהרון ולבניו המופיעים בסמוך - 'רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ' - מחזקים את קריאתו של רש"י. אהרון נקרא להתגבר על התפרצויות הרגש במעשה ובדיבור. זוהי מידת האצילות, שמהותה היא האיפוק. אך אפשר לקרוא קריאה אחרת. התבוננו נא בפסוקים הבאים:
טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם, לִתְשׁוּעַת ה'.
טוֹב לַגֶּבֶר, כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו.
יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, כִּי נָטַל עָלָיו.
יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ, אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה. [איכה ג']
הדמימה כאן מופיעה כחלק מהאבלות הראויה. אבלות זו מצטיינת באיפוק. האדם גובר על רצונו לומר דברים מרירים, על ידי נתינת עפר בפיו. יכולת איפוק שכזאת לא באה מאליה, צריך לתרגל אותה. לכן חשוב שנער ישא בעול, יתרגל חיים של התגברות עצמית. מכאן עולה קריאה שנייה. אהרון לא מתגבר על אבלותו, אלא מתאבל אבלות אצילה. משה לומד מאהרון ומחוקק חוקים - איסורי פריעת הראש ופרימת הבגד' - שיקרבו את בני הקהילה למידת אבלותו של אהרון.
ההבדל בין שתי הקריאות חד ועמוק. על פי הקריאה הראשונה, אהרון היה במצב אבלות כואב, נטה להביאו לידי ביטוי בקול בפריעה ובפרימה. משה עצר אותו באמירתו, 'בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד', ואהרון ציית ודמם. על פי הקריאה השניה, משה נתן פשר 'חיובי' למיתה באומרו - 'בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד.' הנגזרת מדברי משה היא שאין מקום לאבלות. אהרון לא מציית ודומם דממה אצילית אך אבלה.
בחר לך הקורא אחת משתי הקריאות הללו הנראית לך יותר, ונמשיך.
הדממה של אהרון הכוללת גם את השתיקה, מוארת באור מערך היחסים המתמשך בין משה לאהרון אחיו. בעת הקדשתו של משה לשליחותו, הוא מנסה פעם אחר פעם לדחות אותה. לבסוף מופיעה התמונה הבאה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': 'בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי'. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: 'מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'. וְעַתָּה לֵךְ, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר'.
וַיֹּאמֶר: 'בִּי אֲדֹנָי, שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח'. וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: 'הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי, יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם, וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים. [שמות ד']
משה הוא כבד הפה, ואהרון דבר ידבר. היות משה כבד פה, איננו אומר שהוא כבד מחשבה. להפך. סביר להניח שמשה הוא מהיר ועמוק מחשבה, הבעיה שלו היא ביכולת לגדור את מחשבותיו במילים מסודרות וקצובות. אהרון הוא איש הסדר והביטוי המדויק, כך הם משלימים זה את זה. מארג יחסים שכזה מוכר לנו מזוגות נוספים במהלך ההיסטוריה של מקורותינו. רבן גמליאל הוגה את רעיון תפילת שמונה עשרה, 'שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה' [ברכות כ"ח ע"ב]. רבי נחמן מברסלב, ורבי נתן. הרב קוק, והנזיר. להבדיל - שבתי צבי ונתן העזתי. בכל הדוגמאות הללו, האחד הוא איש החזון וההגות שרעיונותיו קטועים ובלולים זה בזה, והשני הוא איש הסדר והשיטה ששפתו שלימה.
והנה, אהרון אשר דבר ידבר - דומם. לפי פירוש רש"י שבוודאי נוגע בחלק מהדמימה גם אם לא בכולה - שותק. משה רץ קדימה לתת פשר ומילים לאסון - 'בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד', ואילו אהרון איש הדברים - שותק. מה הסיבה להיפוך הזה?
אולי הסיבה היא תכונת העל של כל אחד מהם: משה הוא הנביא הצופה קדימה ומחשבתו היא כבר שניים שלושה צעדים לפני האחרים ובמקרה הזה לפני אהרון. הוא כבר נמצא מעבר לשלב האבל, בשלב מתן הפשר לאסון. אהרון הוא איש האיפוק, הוא נמצא עכשיו בשלב הדמימה ומסרב לשתף פעולה עם מהירותו הקיומית של משה.
שני אנשים, שונים, המשלימים זה את זה. אנו שהם לנו דמויות המופת, מאותגרים למצוא כל אחד ואחת מאיתנו, את משה שבנו ואת אהרון שבנו.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים