כדי להבין את ההתחדשות היהודית שנדרשת כיום, עלינו להבין באופן עמוק יותר מהי היהדות לפי הרב קוק. התפיסה הרגילה גורסת שדתיות היא עשיית רצון ה' כדי להגיע לזכויות בשמים ולעולם הבא. הרב קוק ראה ביהדות משהו הרבה יותר גדול ונשגב, היהדות לפי הרב קוק איננה דת כלל, היהדות היא חזון כלל עולמי, אוניברסלי, שבא להצעיד את המציאות מאפלת השחיתות והפירוד, לעולם של אחדות, הרמוניה ושלום תמידי.
שורש קיומה של הדת הוא הרצון לשלמות: הרב קוק מבחין שהתהליך המרכזי ביותר הקיים במציאות הוא תהליך של שכלול תמידי, העולם התחיל מפיצוץ גדול ואוסף חומרים נפרדים והוא הולך ומתאחד לישויות מורכבות יותר ויותר, כדור הארץ, צמחים, חיות, בני אדם. גם בני האדם מתגבשים לישויות משוכללות יותר שנקראות אומות.
התהליך הזה מעיד על כך שבתשתית המציאות ישנה מגמה להגיע לשלמות גדולה יותר ויותר, שנוצרת על ידי התאחדות כל החלקים בהרמוניה אלו עם אלו. המציאות מפיקה מתוכה ברואים שונים, כאשר האדם והאנושות הם פסגת הבריאה נכון לרגע זה. האדם הוא חלק מתהליך השכלול של המציאות ועיקר החיבור שלו לתהליך הזה נוצר בחווית הרצון שבתוכו, הרצון להתקדמות ושכלול הוא חוויה ממשית ורגשית של אותו תהליך עמום ובלתי מילולי שעוברת המציאות כולה בהקפים רחבים יותר.
כאשר האדם חווה את הרצון לשלמות הוא גם פועל פעולות שונות כדי לממש אותו, כגון התגבשות לעמים והתאחדויות שונות, יצירת שירה, מוסר וטכנולוגיה ועוד תהליכים רבים שהאנושות מקדמת בהם את העולם, אך היסוד לכל התהליכים האלו הוא בחוויה הרוחנית והרגשית של הרצון לשכלול והתעצמות, חוויה שמקורה בעומקי התת מודע וזרמים פנימיים שקיימים במציאות כולה, מעבר לקיומו של האדם הפרטי או האנושות בכלל.
לרצון היסודי הזה לשכלול והתאחדות המציאות ניתן לתת את השם "נשמה", שהיא חלק אלוק ממעל, כלומר חלק מן התהליך שעוברת המציאות כולה בשאיפה להיות "אלוקית", מושלמת ואין סופית. ליכולת של האדם להתחבר לרצון הכללי והעצום הזה אנו קוראים "כישרון נבואי", כלומר יכולת לנהל את החיים ולהתמלא בכל פינות הנפש באותו רצון לשכלול ואחדות הבריאה. כל מטרת התורה והמצוות היא להביא את האדם לפיתוח הכישרון הנבואי שלו, על ידי ניהול חיים שמכילים יסודות הרמונים וקיום מעשים שגונזים בתוכם רעיונות של שכלול הבריאה והרמוניה בין כל חלקיה.
הנביא רואה בחזונו את היקום כולו בהרמוניה, בעלי החיים מסתובבים ליד בני האדם ומשרתים אותם מרצונם והאדם חומל עליהם באהבה, השמש מאירה לצמחים בדיוק לפי צורכם והמים מגיעים מעצמם למקומות שזקוקים להם, הפרפרים מאבקים את הפרחים והאדמה מצמיחה פירות מתוקים וגדולים בכמות הנדרשת. העצים נותנים מחסה לחיות והאדם משרה על העולם מחכמתו ומידותיו. הכל הולך ומתעלה, הכל מתנגן בהתאמה מושלמת, בשלווה. הכל מלא שירה, עדינות, התאמה, פלגי חיים נעימים מתנגנים על פני המציאות. הדמיון הזה ממלא את הנביא בדפוס חיים אחר, שלווה מלאה ושמחה מן המציאות, הכל נראה יותר מואר ויותר שלם, גם אם כעת הדברים עדיין לא הגיעו לידי מימוש.
הרצון ומזג הנפש פועלים על גוף האדם ומעשיו, באופן תיאורתי אדם שמצליח להתגבר על כל שאיפותיו הפרטיות וחי אך ורק את השאיפה הכללית של שכלול היקום ואחדותו, חייו ינוהלו באופן זך ונכון כל כך שאפילו המוות לא ישלוט בו, זו המדרגה של אדם הראשון לפני החטא, שכולו היה נתון בשאיפת האחדות והשכלול של המציאות לשלמות האין סופית. משמעות חטאו של אדם הראשון וההליכה אחרי הנחש היא כניסת יסודות פרטיים ושלמות פרטית מצומצמת לתוך נפשו, כך שחייו החלו להתנהל באופן גס ומצומצם יותר, עד שנדרש תהליך של מיתה וצמיחת חיים חדשים מבניו ובני בניו כדי לממש את אותה שלמות והגעה בחזרה לאותו רצון טהור ומזוכך שהיה לאדם לפני החטא.
עם ישראל הוא ישות לאומית אשר מכילה יסודות רצון חזקים וטהורים יותר משאר העמים, הסגולה המיוחדת של עם ישראל היא היכולת לשאוף באמת ובטהרה לאותה שלמות אדירה שהמציאות חותרת אליה, ללא שום נטיה פרטית. שאיפה זו היא מביאה לעם ישראל את כישרון הנבואה, כלומר היכולת לחזות את השלמות שאליה המציאות חותרת ואת פרטי המצבים שאליהם העולם אמור להגיע בעתיד. הנבואה היא פסגה של תהליכים רחבים יותר שבהם האומה כולה חווה רצון לשלמות אלוקית בהירה ואחדותית בתוך תוכה.
בתקופת הנביאים ובמהלך בית ראשון השאיפות האלו בערו באופן טבעי בעם ישראל, תקופה שבה הדמיון היה חזק והיתה יכולת לחוש מגמות פנימיות בלי הפרעת השכל והביקורת. בתקופה זו גם שלטה באומות העבודה זרה שלקחה את יכולת הדמיון ושאיפת השלמות לפנים יצריים יותר, כגון גילוי עריות ושפיכות דמים. אך בעם ישראל התכונה הזו של היכולת לדמיין את השלמות ולחוות מגמות רוחניות באופן מוחשי ועז בחיי הנפש, הייתה הגורם שחולל נביאים רבים וחוויה לאומית כללית של השראה. הבעיה היתה שתהליכים אלו לא חילחלו לחיי הפרט היום יומיים והיו מעין שירה כללית שסחפה את האומה, אך לא נגעה בתשתית החיים, לפיכך היצר והשחיתות המשיכו להשתולל בתוך תחום חיי הפרט ולא איפשרו תיקון אמיתי של האומה.
המשך המצב שבו האנושות חווה רוחניות גדולה אבל מנהלת חיי פרט מושחתים, גרמה לכך שהאנושות מאסה בכל אותם חוויות גדולות והחלה להצטמצם בחשיבה פרטית ונקודותית, תוך זניחת החוויות הרוחניות הרחבות של תיקון והתנשאות לדמיונות שלמות גדולים. באומות בא תהליך זה לידי ביטוי בפיתוח הפילוסופיה היוונית של אריסטו ואפלטון ואילו בעם ישראל בא תהליך זה לידי ביטוי במעבר מבית ראשון לבית שני, בהפסקת הנבואה ובגיבוש מערכת פרטית וסזיפית של תיקון חיי הפרט על ידי אין ספור תקנות חז"ל, לימוד הלכתי יבש ושינון פרטי פרטים של הלכה.
במשך אלפיים שנה שקע העולם לתוך החשיבה המצומצמת של ימי הביניים, עיקר העיסוק של האנושות נע בין דיונים שכליים קרים לבין שקיעה ביאוש מוחלט, גם הדת היהודית שפעם בערה באש הדמיון והלהט של שלמויות נשגבות, עברה לעסוק בהבטחות לחיי עולם הבא מעבר לאופק המציאות. באופן זה יכלו להתפתח דתות נוספות שעסקו בחשיבה על הישות האלוהית אשר מבטיחה שכר רוחני למי שמתבטל אליה ומעריץ אותה. מבחן האמונה הפך להיות המידה שבה האדם מקבל על עצמו את עיקרי הדת שנקבעו על ידי כהניה, ולא האופן שבו הוא חווה את חייו והשאיפות הפנימיות שבוערות בקרבו, החיים הדתיים הפכו להיות מסכת של מעשים שעל האדם לקבל על עצמו בזמנים קבועים ולא השתוקקות וצמא לשלמות העולם.
מהלך הכפירה שנוצר במאה וחמישים השנים האחרונות הוא חלק מתהליך כולל יותר, שבו עם ישראל מנסה לשוב ולחיות מחדש בכוחות של יצירה, אומנות, כלכלה ותרבות. הרב קוק אמר שזהו סימן לכך שצריך להשיב את ההזרמה הנשמתית של בית ראשון לתוך חיי האומה, אבל הפעם לא רק בהשראה כללית, אלא במגמה שגם חודרת לחיי הפרט היום יומיים ובאמת משנה את ניהול החיים ומתגברת על התאווה והנטיה לנהל חיי פרט מושחתים.
הרב קוק הדגיש כל העת שהתהליך שנדרש מן האומה הוא לא רק שינוי באופי הלאומי והקמת מדינה וכלכלה, אלא גם שינוי באופן שבו היא מממשת את הצרכים הדתיים שלה. כעת צריך מוקד הדתיות לעבור מריצוי אל מרוחק וסדרת מעשים ריטואלים, לרוח גדולה אשר מכילה בתוכה חזון ושאיפה לשלמות ואחדות המציאות באופן הכולל ביותר.
האנושות, ששכחה את תפקידה של הדת, חשה כעת באופן תת מודע את הצורך בשלמות והתעצמות והיא מיישמת את הצרכים האלו בפיתוח טכנולוגי ומדעי, אך הרובד הזה הוא רק קליפה דקיקה וקלושה של הנטיה האדירה והבלתי נכלית לשלמות אדירה שקיימת באנושות. אם תמשיך החברה להסתפק בביטוי מוגבל של הצורך הזה רק בקיום טכנולוגיה ושירה חילונית, היא תחוש בסופו של דבר מחנק וחסימה עצומה לרצונותיה. לשם כך עליה ללמוד מחדש את השפה הדתית, לשוב ולהתוודע לכוחות הדמיון והלהט הרוחני שקיימים בתוכה.
בדת המקורית בא לידי ביטוי הכישרון הנבואי, כלומר הדמיון והחוויה של שלמות ושכלול העולם, הרבה מעבר למגבלות החומר וההווה המצומצם שיש לנו כיום. הבעיה היא שהדתיים עצמם חיים עדיין בשפה הישנה ואינם מודעים למהפך שביכולתם ובחובתם לחולל, לכן החברה לא מוצאת מענה לצרכיה במסגרת הדת הקיימת והיא שוקעת בניוון ערכי ורוחני, מצד אחד ישנו צורך אדיר בביטוי תהליך השכלול וההתעצמות ומצד שני אין שום צינור וכלי ביטוי לצורך הזה, לכן שוקעת החברה בתרבות מועדונים ושלהוב יצרים ריק, כתחליף לאיזו עוצמה רוחנית בלתי מתאפשרת.
לימוד השפה הדתית החדשה דורש מאיתנו להגדיר לעצמנו באופן אחר מהי תפילה, מהם המצוות ומהו הלימוד תורה, הרב קוק כותב ללא הרף על כך שעלינו לעסוק בנשמת התורה, כלומר בביטוי העמוק והיסודי שהתורה מנסה לבטא, מעבר להלכות ולסוגיות המעשיות שכתובות בה. עלינו לחדור מבעד למעטה הטכני והמדוקדק שיצר הבית השני למען תיקון הפרט, ולחשוף את היסודות של בית ראשון, יסודות הנבואה והלהט הרוחני שבערו באומה כולה בהיותה דתית באופן המקורי של הדת.
ראשית לכל יש צורך לעסוק בנושא השאיפות, מהות הדת היא היכולת לשאוף, לרצות, להשתוקק. עלינו לחזור לשאפתנות ולחזון העתיד שהוא הלוז הדתי המקורי. כל מהות הדת היא להביא לידי ביטוי את אותו תהליך עצום שמתחולל מתחת לפני השטח של המציאות, של שכלול והתעצמות, התהליך הזה בא לידי ביטוי בנפש האנושית בעיקר בכח הרצון והדמיון שבה, היכולת לדמיין את העתיד, לשאוף ולרצות שלמויות גדולות יותר ויותר.
היכולת לרצות נראית במבט ראשון כדבר פשוט ובנאלי, אך באמת קשה מאוד לחולל רצון עמוק, באופן שמקיף את חיי האדם משפיע על אורחות חייו, לא כאמירה סתמית מן הפה ולחוץ, אלא כמשהו הבוער בעומק הנפש ומנהל את כל מערך החיים. עיקר חיי האדם סובבים סביב הצורך לתת מענה לצרכים היום יומיים ולהתנהלות של הכאן והעכשיו, האדם המקראי והאדם בעל ההשראה הנבואית, חי את שאיפות העתיד השלם והדמיוני כבר בתוך חיי ההווה, הוא חש סיפוק אדיר מכך שהוא יודע שהמציאות מתקדמת לשלמותה, מכך שבעתיד יבוא העולם למצב אחדותי ושלם, מכך שיגיע יום שבו תהיה הרמוניה בין כל הברואים, אפילו בין בעלי החיים לבין האדם, בין הצומח לדומם ובין כל חלקי המציאות. חלקי העולם ישלימו זה את זה והכוחות יזינו זה את זה בלי צורך להאבק, אלא מתוך רצון לתרום ולאפשר חיים גדולים ורחבים יותר אחד לשני. הכוחות המציאותיים, שאנו רואים כעת כדברים מובנים מאליהם, יפיקו מתוכם הרבה יותר.
החיים לא חייבים להיות הדבר המצומצם והחלקי שקיים לפנינו, אותה בריאה ואותם חיים יכולים להופיע באופן הרבה יותר שלם, אחדותי ועוצמתי, הפן האלוקי האין סופי באמת יכול להופיע פה במציאות, אך אנו חסומים אליו כבר בשלב הראשוני של הדמיון, אנו לא עוסקים בו ולא שואפים אליו. שאיפה לדבר היא היכולת לדמיין ולחוות ניצוצות ממנו עוד לפני הגעתו. רק לאחר שהעוצמות הללו, יהיו בתחום הדמיון והשאיפות של החברה, הם גם יגיעו באופן ריאלי ומוחשי לידי מימוש.
כל מטרת המצוות והתפילות היא בעיקר להחדיר בחברה יותר ויותר את שאיפת השלמות, על ידי מעשים שמבטאים את אותה הרמוניה עתידית, על ידי תפילות שמבטאות את השאיפה לשלמות עתידית. כל מהות הדת היא העיסוק בשאיפות ובעתיד הנשגב שמחכה לחברה ולמציאות. התרבות הדתית צריכה להתרכז סביב היכולת לרצות ולשאוף, המעשים של הדת צריכים להיות כלי לאותם תהליכי רצון שברצוננו להוביל, השיח הדתי צריך לעסוק בדמיון על חזון שלם ועתידי לחברה, ללא כל אלו אין הצדקה לקיומה של הדת.
באופן שטחי נראה שקל מאוד לרצות ולשאוף, לכאורה צריך רק לומר "אני רוצה", אבל באמת היכולת להחדיר בחברה שאיפות היא הדבר העמוק והקשה ביותר, לשם כך נדרשים מאמצים של מאות שנים, של מליוני מאמינים ועשרות מליוני שעות לימוד ותפילה. שינוי אמיתי דורש מערך שלם של אנשי דת וטקסי דת שילווה אותו, אבל המערך הזה צריך להבין את תפקידו ולהבחין לשם מה הוא קיים.
המעבר שמתרחש כיום מדת מנוונת ופרטית של הגלות, למערך חי ונושם בעל מגמות של שינוי הרצון והתודעה הלאומית, דורש מאיתנו הפנמה של משמעות היותנו דתיים וניהול אחר של כל חיי הדת שלנו מקצה לקצה. שינוי בצורה שבה התפילות שלנו נראות, שינוי באופן שבו אנו מקיימים מצוות ושינוי בחוויה שבה אנו לומדים תורה, הכל צריך לעבור אירגון מחדש ועריכה אחרת בהתאם לצורך הראשי שעומד בבסיס כל התהליכים האלו - שינוי הרצון והחדרת השאיפה לשלמות ואחדות לתוך התודעה של האומה והאנושות.
להרחבה: מאמר "קרבת אלוקים" ו"דרך התחיה" בתוך ספר מאמרי הראי"ה, מאמר "למהלך האידאות בישראל" בתוך הספר אורות.
הכותב הוא ר"ם בישיבת "נתיבות דרור" באור עקיבא, ורב בית ספר "קשת התקוה" באליקים.