"והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו" = ויקרא ה א]
הסקרנות המונחת בטבע האדם היא מבורכת, אבל צריך לנהוג עמה בשתי מגבלות, שלא תפגע בסקרן עצמו, ושלא תביא לפגיעה בזולת. התורה מגבילה את סקרנות האדם בשני תחומים: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" וכפירוש המדרש (ספרי שלח קטו): "אחרי לבבכם - זו מינות, ואחרי עיניכם - זו זנות". על הסקרנות הבלתי מבוקרת כתב שלמה (קהלת יא ט): "שמח בחור בילדותך ויטבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך", ובצדק תמהו על כך במדרש (קה"ר שם): "הותרה הרצועה - לית דין ולית דיין?!" מפני שהמתירנות הבאה מסקרנות בלתי מבוקרת סופה להביא אנרכיה ואיש הישר בעיניו יעשה, ואם כך איך לכאורה שלמה ממליץ עליה? אלא שלא זו היתה כוונת שלמה שהרי סיים בסוף דבריו: "ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט", אדרבא שלמה בדבריו בא להזהיר את האדם כי הנוהג במתירנות סופו ליתן על כך את הדין.

המתירנות הנפוצה בחברה הישראלית העכשווית למרות שאינה מטיבה עם החברה, היא נתמכת בסיסמא: "זכות הציבור לדעת", זכות שלדעתם מקדשת כמעט את כל האמצעים, עד שכל עוד אינה פוגעת בבטחון המדינה, (ולדאבוננו גם מגבלה זו הולכת ונשחקת אט אט), יש לאדם הזכות לפרסם ברבים את כל הידוע לו. ואילו התורה מתנגדת לזכות המפוקפקת הזו ואוסרת עלינו להשתמש בה במיוחד כאשר היא פוגעת בזולת. הגבלת התורה להפצה בלתי מבוקרת של המידע מתחילה בתופעת ההדלפה, שעליה אמרו בגמרא (יומא ד ב): "מנין לאומר דבר לחברו שהוא (השומע) ב'בל יאמר' (שלא ידליפם לאחרים) עד שיאמר לו (האומר): לך אמור? שנאמר: 'וידבר ה' אליו . . . לאמר'", וההדלפה אסורה אפילו אם אינה גורמת נזק למאן דהו. חמורה ממנה היא תופעת ה"רכילות", שעליה הזהירה התורה (ויקרא יט טז): "לא תלך רכיל בעמיך". הרכלן הוא מי שאוסף אינפורמציה ומפיצה לאחרים, כדברי הרמב"ם (הל' דעות פ"ז): "איזהו 'רכיל'? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר: כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אעפ"י שהוא אמת - הרי זה מחריב את העולם". וכאשר הפצת האינפורמציה גורמת גנות לזולת היא עוון חמור מזה והוא "לשון הרע", שאסור לאומרו אע"פ שהוא אמת, מפני שהדברים הללו גורמים "להזיק חברו בגופו או בממונו, ואפילו להצר לו או להפחידו", וכשיש בדברים הנאמרים שקר, האומרם הוא "מוציא שם רע" שעוונו חמור מזה, ולמען כבוד האדם וטובתו אסרה התורה את האמירות הללו. ואכן כאשר הבחין משה רבנו שיש לשון הרע בישראל אמר: "אכן נודע הדבר" ופרש"י: "נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל שבעים האומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך".

אלא שההגבלה שהתורה מטילה על הפצת אינפורמציה, מצד אחד היא מגינה על כבוד האדם ושלומו, אך יחד עם זאת היא לכאורה מטיבה עם העבריין באשר היא לכאורה מסתירה מהציבור את מעשיו השליליים, מה שמונע מהציבור את היכולת להתגונן מפניו. בגלל האפשרות הזו אין ההגבלה הפרסום קימת בכל מקרה, כי במקרה שיש תועלת באמירה היא מותרת, כמו שאמרו בגמרא (יומא פו ב): "מפרסמים את החנפים מפני חילול השם", וכפירוש רש"י: "שהחנפים הם רשעים ומראים עצמם כצדיקים, אם יש שמכיר במעשיו מצוה לפרסמו מפני חילול השם, שבני אדם למדים ממעשיו שסוברים עליו שהוא צדיק". ברם גם אז הפירסום צריך להיות הצעד האחרון לאחר שננקטו כמה צעדים קודמים, כמו להוכיחו בצנעה, או לפנות לאישיות שיש לה השפעה על העבריין ולהשיבו למוטב. כמו כן במקרים הדורשים טיפול משפטי, יש להמציא למערכת המשפטית את מלוא האינפורמציה ככתוב: "והוא עד או ראה או ידע, אם לא יגיד ונשא עונו", כמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות (עשה קעח): "שנצטוינו למסור עדות לפני הדיינים על כל מה שאנו יודעים . . . והעובר על מצוה זו והוא כובש עדותו - חטאו גדול". ורק לאחר שננקטו כל האמצעים הללו והם לא הועילו רק אז יש להשתמש בפרסום העבריין ברבים כשתמיד המניע הוא טובת הציבור ולא ההשמצה.