הקרבנות הם נושא המלווה את התורה לכל אורכה - מראשיתה ועד סופה. עוד קין והבל הביאו מנחה לה', אברהם יצחק ויעקב הקריבו זבחים לא-לוהיהם, בני ישראל מקריבים עולות למרגלות הר סיני ולאחר מכן אף אל מול העגל, ספר ויקרא מדבר כמובן על סוגי הקרבנות השונים, לקראת סוף ספר במדבר נלמד על קרבנות המוספים, ואף בספר דברים, במהלך עיסוק בבית הבחירה, ידבר משה על כך שחובה היא להביא את העולות והזבחים אל המקום אשר ייבחר לשם כך.
עם זאת, מיוחד הוא ספר ויקרא בעיסוק זה, לפחות מבחינה אטימולוגית. מפתיע לגלות שבספרי בראשית, שמות, המילה 'קרבן' במובנה המקובל לא מופיעה אפילו פעם אחת. קין והבל מביאים מנחה לה', יעקב זובח זבחים בבאר שבע, קרבן הפסח קרוי 'זבח פסח', ואף ביחס לקרבנות שהוקרבו למרגלות הר סיני נאמר "ויעלו עלת ויזבחו זבחים" (שמות כד, ה). אף פעם לא מכונה שם העולה על המזבח כ'קרבן'. תופעה זו מחייבת הסבר אשר ראשיתו בהבנת המונח 'קרבן' לכשעצמו.
סמוך למשכן
נפנה לאחת הפעמים הבודדות בהן מוזכר פועל ההקרבה בספר שמות. כאשר משה מצווה לקדש את אהרן ובניו לעבודת המזבח נאמר לו: "ואת אהרון ואת בניו תקריב אל פתח אהל מועד..." (שמות כט, ד). ההקרבה כאן איננה באה במשמעות של העלאת עולה או זבח ואף לא נראה שיש בה מן הויתור. פעולת ההקרבה מצטיירת כאן במשמעה הגיאוגרפי - היינו, משה מצווה לקחת את אהרון ובניו אל סמוך לאוהל מועד. משמעות פעולת 'הקרבה' זו היא לבטא את קדושתם שבה זכו זה עתה, שכן ככל שהקרבה למשכן גדולה יותר כך גם קדושתו של האדם עולה.
דומה שמכאן צמח ועלה השם 'קרבן' כפי שאנו מבינים אותו. בדומה לאהרון ובניו, גם עניינו של הקרבן הוא הקִרבה אל הקודש - במקום שאדם יעלה זבחים או עולות במקומו שלו, מתארת התורה מציאות בה הוא מקרב אותם אל אהל מועד ושם שוחט אותם ומקטיר אותם על המזבח. ואכן כך פרשת ויקרא גורסת: "אם עֹלה קרבנו זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אתו... (ויקרא א, ד).
פעולת הקִרבה אל הקודש הפכה אפוא בפרשתנו לפעולת ההקרבה ומשם זכתה הבהמה עצמה בשם 'קרבן'. ממילא מובן מדוע אין שם זה מופיע בספר בראשית ושמות. כל עוד לא נבנה המשכן, לא היה להיכן לקרב את הבהמה שרוצים להעלותה עולה; אדם היה בונה מזבח ומעלה עולות היכן שהוא רוצה. רק מעת שהוקם המשכן, כבר לא ניתן היה להקריב היכן שאדם רוצה: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם" (ויקרא יז, ז). על כן כשאדם היה רוצה להעלות שלמים היה עליו להקריב את הזבח למשכן, ושם להעלותו.
שינוי בקולקטיב
להבנה זו במהות הקרבן משמעות רבה. עד הקמתו של עם ישראל, כל אדם היה מדבר עם א-להיו במקומו שלו, ושם אף היה מעלה את זבחיו. אך מעת כינונו של עם ישראל והפיכתו לקולקטיב, אין השכינה שורה עוד בביתו של כל יחיד ויחיד. גילוי השכינה נעשה במרחב הציבורי והלאומי, במקום אחד מרכזי, הוא המשכן. מעתה, המבקש להתקרב אל השכינה איננו יכול לעשות זאת בביתו. אדרבה, הטוען לקדושה במקומו הפרטי, עבודה זרה תיחשב לו. כדי לזכות לקדושה יש להתקרב, להגיע אל מקום הקודש ותוך שילוב פעולה יחד עם הכוהנים, שלוחי העם, לזכות לראות פני א-להים. בהתאם לכך, אין עוד מזבח פרטי, ולא קדושה שהיא נחלת האדם לבדו. הקדושה הפכה לציבורית, וכדי להתקדש יש להתקרב אליה, במובן הגיאוגרפי אך לא פחות מכך במובן הפנימי - "אדם כי יקריב מכם".
מעניין לראות שכלל זה חל אפילו על משה. גם משה, גדול הנביאים, שזכה לגילויי שכינה במקומות שונים, כבר איננו יכול לשמוע את הדיבור הא-להי אלא מתוך המשכן, מקודש הקודשים. ללמדך, שגם הגדול באדם שייך לקולקטיב ויונק כוחו ממנו. כביכול גם הוא צריך להתקרב כדי לזכות לקדושה.
לא ביטוי אישי
לתובנה זו השלכות רבות על העולם הדתי של כולנו. רבים מאתנו תופסים את התפילה, שהחליפה במובנים רבים את הקרבנות, כביטוי אישי של האדם. האדם עומד לבדו מול א-להים ושופך שיחו לפניו. בחזרת הש"ץ רבים אינם מוצאים פשר ומעדיפים לעסוק באותו זמן בלימוד או חלילה בדיבור.
אך תורת הקרבנות מלמדת ההפך. הקרבה אל הקודש נובעת דווקא מתוך קישור אל הכלל ודווקא מתוך שיתוף פעולה בין האדם המקריב ובין הכהן המעלה את הקרבן. אם נמיר מונחים אלה לתפילה הרי שיצא שתפילתו של אדם תשמע דווקא בשילובה עם תפילתו של שליח הציבור. וכבר עמדו רבים על כוחה של תפילת הציבור שערכה הוא לאין ערוך מתפילתו של האדם הפרטי.
אנו שמורגלים לחשיבה גלותית-אינדיבידואלית, קשה עלינו תפיסה זו. אבל זהו המסר של הקרבנות ועבודתם. כשעם ישראל מתפקד כקולקטיב אין עוד הקדושה שורה באדם הפרטי לבדו אלא דווקא מתוך הערבות ההדדית והמרחב המשותף של הכלל. רק כך ניתן להבין כיצד כוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, כיצד חזן מתפלל והאדם הפרטי נענה.