לא ברור מה מקור המנהג של "אחרי מות קדושים אמור", של הרתיעה מלדבר בצורה שלילית על אדם שמת. כביכול, כל זמן שהוא חי, מותר לבקר ולגנות אותו, אבל ברגע שהלך לעולמו - "לך דומיה תהילה". אסור לדבר עליו בצורה פוגעת, או להזכיר את המעשים הרעים שעשה. מותר רק להרעיף עליו שבחים ולציין את הנקודות הטובות שבו, ולכל היותר להביע איזו הסתייגות ממנו בשפה רפה. אולי זה עניין פסיכולוגי: יום יבוא וגם אנחנו נעזוב את העולם הזה, ונעמוד למשפט לפני שופט כל הארץ, שיחרוץ את דינה של נשמתנו. הפחד מפני אותו מעמד מקנן עמוק בתוכנו, וכאשר אנו חושבים על אדם אחר הנמצא כרגע במצב זה, אנו מאחלים לו את מה שאנו מאחלים לעצמנו - שייזכר לטובה ויצא זכאי בדינו.
קטרוג על הנפטר, כך אנו חשים, עלול בצורה כלשהי לחזור גם עלינו. ולכן אנו דנים אותו לכף זכות, ומקווים בכך להרחיב ככל הניתן את שערי גן העדן, כך שיגדלו גם סיכויינו לעבור דרכם. או אולי העונש בבית דין של מעלה חמור כל כך, שאיננו מעיזים לדון אליו שום אדם, גם אם היינו שמחים מאד לדון אותו לכמה עונשים ארציים בעולם הזה.
אבל תהא הסיבה אשר תהא, כאשר מדובר באישיות ציבורית ומפורסמת, צריך לחשוב לא רק על העולם הבא שלו ושלנו, אלא גם על ההשלכות בעולם הזה. האופן בו אנו מנציחים וזוכרים אנשים כאלה, משפיע על התודעה הציבורית, ועל חינוכם של הדורות הבאים. במקרים כאלה אסור לעשות הנחות, ואסור לחפות על פשעים בגלימה של צדקנות. צריך לחשוב איזה מסר חינוכי ראוי להעביר, איזו מורשת אנו רוצים שתישאר אחר המת. שיקולים כאלה אמורים לעמוד בראש מעיינינו, והם גוברים על חששות סתומים מפני הגורל שלאחר המוות. כבוד החיים קודם לכבוד המתים.
ויש מקרים בהם חשוב לזכור ולהזכיר דווקא את הרע. להזכיר את פשעיו של הנפטר, את שחיתותו ואת מעשיו הרעים. את הנזקים שגרם לעם ישראל, לתורת ישראל ולארץ ישראל. לא לשכוח את מעשי הבגידה והמרמה שלו, את הכוחניות הדורסנית, את היהירות והאטימות. לא לסלוח על הרוגים ופגועים, על פצעים מדממים שלא הגלידו, על נפשות שנרמסו ונקרעו לגזרים, על משפחות שהתפרקו, על בתים ויישובים שהפכו לעיי חורבות. לפעמים צריך שהזיכרונות שייקשרו בשמו של אדם, יהיו זיכרונות קשים וכואבים, ויעוררו תחושות של דחיה ותיעוב כלפיו. כי רק כך ניתן יהיה להמחיש את חומרתם של פשעיו, ולהבטיח שאיש לא יעז ללכת בדרכו ולהוסיף עליהם. גישה סלחנית ופייסנית, מורכבת ומכילה, כבר לא תביא תועלת לנפטר, ואילו לחיים היא עלולה להזיק. מי שאינו מסוגל לגנות את הרשעים, לא יהיה מסוגל גם לגנות את הרוע. וכשאין מגנים את הרוע, הוא צומח ומתפשט ללא מעצורים.
ולא בגלל שאנשים כאלה הם רשעים גמורים דווקא, ללא לחלוחית של מצווה. יתכן שיש להם גם זכויות רבות, ומעשים טובים גדולים וחשובים. כשם שאין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא, כך אין רשע שלא עומדות לרשותו גם זכויות. ההכרעה הסופית בין זדונו וזכויותיו נתונה בידי בית דין של מעלה. אבל מורכבותם של המציאות ושל בני האדם, לא צריכה למנוע מאיתנו לחרוץ את המשפט בכל הקשור לאופן בו אנו נזכור אותם. וכשם ש"זכר צדיק לברכה", כך גם "שם רשעים ירקב". זיכרון בלתי מתפשר של הרוע הוא עיקרון יסוד ביהדות, כפי שמתבטא במצוות זכירת עמלק. המלך חזקיהו גרר את עצמות אביו על מיטת חבלים. חכמי המשנה לא היססו להכריז על מלכים ואישים שונים, כעל רשעים שאיבדו את חלקם לעולם הבא. לא משום שלא היו מודעים לטוב שבהם, אלא משום שהבינו שבלי זיכרון הרע, אין קיום לטוב.
בעוד המתים הולכים לבית עולמם, הקרב על התודעה הציבורית נמשך, ואידיאות שונות ממשיכות ללחום אחת בשנייה. הרוע אינו מוריד את ראשו ואינו הולך לישון, והוא ינסה לגייס לצידו את שמותיהם וזיכרונם המפוארים-כביכול של "גיבוריו". אסור לתת לו את התחמושת הזו. גינוי ושלילה חד משמעיים, הם התיקון האמיתי לפשעיהם של המתים, ולעתידם של החיים.
לאתר של משה רט www.mysterium.co.il