"וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹקים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה".
בתחילת הפרשה מגלה לנו הכתוב כי הקב''ה בוחר שלא להוליך את בני ישראל דרך ארץ פלישתים, כי "קרוב הוא" כלומר בדרך הקצרה והטבעית ביותר אלא מחליט להוליך את בנ''י בדרך "עוקפת" ארוכה ומסורבלת יותר, מהחשש המסתמן-"פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה".
דבר זה תמוה ומעורר שאלות רבות: ראשית, מדוע סבור הקב''ה שמחשבה שכזו תעלה כלל? הרי כעת עמ''י נמצא בשיאו של השעבוד הגשמי והרוחני בתוככי מצרים, והדבר הטוב והגיוני ביותר בשבילם הוא פשוט ללכת משם ולצאת לחופשי..
שנית, "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם'- לפי פרשנים רבים מתואר כאן המצב כפשוטו, חמושים בכל נשק ומוכנים אלי קרב וכדברי רבינו בחיי: "יצאו ישראל ממצרים חלוצים כאנשי צבא היוצאים למלחמה". הרמב''ן מוסיף עליו ומחדד נקודה זו: .."שיצאו ביד רמה וחשבו להיות גאולים, ולא הלכו כדמות עבדים בורחים." כלומר, כל המצב הנפשי והפיזי של העם הוא של התכוננות לקראת עימות ומערכה הצפויה להם, כחיילים ההולכים להילחם בשדה האויב.
כדי לענות על השאלות הנ''ל, עלינו קודם לנסות להבין את המציאות באותה עת ואת מורכבות הסיטואציה שלפנינו. עמ''י עומד בפני צאתו, בפני רגע מיוחד ו"היסטורי" בוא הוא נדרש להתנתק מבית גידולו זה ארבע מאות שנים. הוא צריך לאזור אומץ ולעזוב את הידוע (הקשה) והמוכר, להתנתק מעברו ומהווה - בארץ זרה לה הסתגל, ולצאת לעבר הארץ המובטחת. בדיוק ברגע הניתוק, בדיוק ברגע בו נופלת ההחלטה, צפים ועולים כמעט מאליהם- החששות, הפחדים, והדילמות. זהו הרגע של להיות או לחדול. להסתער או לקפוא במקום.
את הנקודה הזו של החשש והקושי מהמעבר מהמוכר לחדש, ומהשגרה לשינוי אנו מוצאים בסוגית תפילת הדרך, במס' ברכות,כט: "אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה [אחיו] דרב סלא חסידא:... וכשאתה יוצא לדרך - הִמלך בקונך וצא. מאי 'המלך בקונך וצא'? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: זו תפלת הדרך ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא: כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך.."
הרב קוק מסביר את משמעות הרעיון ומפרש את עומק המדרש בעין אי''ה:
.."כל הסתערות ומצב חדש מביא הריסה גם לכוחות המוסריים שכבר קנה... כי ההתרגשות מביאה לאיבוד ציורי המוסר שכבר קנה... כשאתה יוצא לדרך תכין עצמך לקראת ההתרגשות והשינויים החדשים שתוכל הדרך להביא בציורך. ע"כ המלך בקונך וצא. להמשיך עליך ציורי יראה
לאהבת ד' עם העמדת הכח המוסרי וההמשכה אל הטוב והמידות הטהורות גם במצב הנדידה של הדרך.
ומכאן, גם יותר מובן, הבחירה במסלול העוקף, מסלול "ההסתגלות" למציאות חדשה, ולמנהג אחר בו לא נדרשת התמודדות קשה וכואבת מיד עזיבת המוכר. גם לוחמים חמושים ומנוסים לא יכולים להילחם ולהסתער קדימה אם הם לא בטוחים בצדקת הדרך. גם הסיירת הטובה ביותר לא תפרוץ את הדרך אם לא ברור להם לאן היא מובילה. ללא האמונה והביטחון בדרך בה הקב''ה מובילנו , ולולא החלום הגדול לשוב לארצנו אין על מה, ועבור מה, להילחם.
הכותב הוא יועץ סגן שר החינוך ח"כ אבי וורצמן