חוקר התנ"ך פרופסור אוריאל סימון מספר שיום אחד בהיותו בן שבע היה חולה ונאלץ להישאר בביתו לבד. מכיוון שבביתו לא היו ספרי ילדים, כששאל את אביו מה יעשה כל אותו היום הביא לו אביו תנ"ך. כך הוא זוכר עצמו יושב וקורא בעיון, וכשהגיע לסיפורו של יוסף וקרא על אכזריותם של אחיו כלפיו, הוא הזדעזע והחל לבכות. כמעט שבעים שנים חלפו, וסימון התמודד עם אותו סיפור וגילה שבסופו של דבר הסיפור הוא סיפור אופטימי: 'סיפור של השתנות, המתאר כיצד גברו הגיבורים על עצמם ותיקנו את דרכם, הוא בעיקר סיפור מוסרי שרוחו אופטימית' (בקש שלום ורדפהו, עמ' 58). תחילה הייתי רוצה להציג בקווים כלליים את טיעונו שם (עמ' 58-85).
המקור אפוא לכל הרעות שבאו על יעקב ועל ביתו בהעדפתו את יוסף על פני אחיו, מה שעורר את שנאת האחים כלפי יוסף וקנאתם בו. כפי שכבר ציין המדרש, 'צריך אדם שלא לשנות בין בניו שעל ידי כתונת פסים, "וישנאו אותו"[בראשית לז,ד]' (בראשית רבה ד, ח). האהבה המיוחדת שזכה לה יוסף נובעת בין היתר משום היותו בנה בכורה של רחל, אשתו האהובה של יעקב, וגם מחמת היותו 'בן זקונים' שחיכו לו שנים רבות כל כך. היחסים בין יעקב ובין יוסף היו הדדיים. יעקב מצדו תופר כתונת פסים ליוסף בלבד, ואילו יוסף מביא דיבת אחיו רעה, דבר המעיד על העדפת הקשר בינו ובין אביו על פני הסולידריות שלו עם אחיו. מתוך רגשי שנאה וקנאה האחים פוגעים באכזריות לא רק ביוסף, כאשר מוכרים אותו לעבדות, אלא גם באביהם, כאשר הם מביאים לו את כתונת הפסים מוכתמת בדם ובקור רוח שואלים אותו 'הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא?' (בראשית לז, לב).
אולם כאשר הם רואים את הייסורים הגדולים של יעקב, הם מנסים לנחמו (בראשית לז, לה). ייתכן שאלו ניצני החרטה והשינוי שיהיו מנת חלקם בהמשך הסיפור.
בסוף הסיפור הפך בנימין, בנה השני של רחל, לבן המועדף על יעקב. כאשר אחי יוסף יורדים למצרים בניסיון לקנות אוכל בתקופת הרעב בארץ כנען, יוסף מפליל את בנימין בגנבה ומאיים להשאיר אותו במצרים כעבד. כאן מתרחש המהפך של הסיפור המבטא את השינוי הגדול שחל באחים ובראשם ביהודה.
יהודה מכיר ששוב יש בן מועדף, בנימין, אולם אם בעבר היה מתנכל לבן המועדף ומתאכזר לאביו, הרי שהפעם תגובתו הפוכה בתכלית - הוא מקריב את עצמו כדי להציל את האח המועדף מתוך התחשבות באביו (בראשית מד, לג).
כאשר יוסף עומד נוכח הקרבה של יהודה הוא מתרגש ואינו מסוגל להתאפק עוד. אז מגיע הרגע הדרמטי ביותר בתנ"ך, כאשר שליט מצרים חושף את זהותו האמיתית: 'וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו' (בראשית מה, ב-ג). לא רק יהודה מגלה אצילות רוח, גם יוסף אינו נכנע לרגשי נקם ומתייחס לאחיו בחיבה ובהתרגשות, מנשק אותם ובוכה אתם יחד (בראשית מה, טו). יוסף אף מנסה להפיס את רגשי האשם שלהם: 'וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם' (בראשית מה, ה). בהפטרה של הפרשה מתוארת הנבואה העתידית ליחסי אחווה בין צאצאי יוסף לבין צאצאי יהודה: 'הִִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף... וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי' (יחזקאל לז, יט).
את מלוא חשיבותו ומשמעותו של הסיום הטוב לסיפור יוסף ואחיו נוכל להבין מתוך התבוננות במכלל ספר בראשית. נושא מרכזי בספר בראשית הוא המתח ביחסי אחים. אצל זוג האחים הראשון, קין והבל, הסיפור מסתיים ברצח. אחר כך מסופר על ישמעאל ויצחק, יעקב ועשו, יוסף ואחיו. אף שהסוף בכל הסיפורים דומה - השלמה כלשהי - מסיפור לסיפור אפשר להבחין בהתפתחות חיובית. כאמור, אחרי הפירוד הכפוי בין ישמעאל ליצחק ישנו הפסוק המתאר כיצד הם קוברים את אביהם יחד (בראשית כה, ט). גם אצל יעקב ועשו מתוארת תמונה דומה שבה שניהם קוברים את אביהם יחד במערת המכפלה, ומלבד זאת יש הפסוקים המתארים את הפיוס ביניהם. ואילו אצל יוסף ואחיו מתואר לא רק פיוס אלא שינוי מהותי שהצדדים עוברים. כפי שסימון מציין, התנועה החיובית הזאת בהוויה של יחסי אחים מגיעה לשיאה בספר שמות הפותח בזוג אחים נוסף, משה ואהרון, המייצג קשר אידיאלי של יחסי אחווה ושותפות, זוג שלדעת המדרש נאמר עליו הפסוק 'הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד' (תהילים קלט,א). עד כאן מדבריו של סימון.
עם שהוא משפחה
ראינו שהנושא המבריח בספר בראשית הוא יחסי אחים. מדוע אפוא התורה עוסקת בעצימות רבה כזו בנושא האחים? ספר בראשית הוא הרקע להתהוותו של עם ישראל, ולמרבה הפלא אין הוא עוסק בכינון הלאום או אירועים פוליטיים, אלא עיקר עיסוקו של הספר ביחסים שבתוך המשפחה. יחסים בין אחים, יחסים בין אבות ואמהות לילדיהם ויחסים שבין איש לאישה. הסיבה לכך נעוצה לדעתי באחד המאפיינים המיוחדים של עם ישראל - היותנו לא רק עם אלא משפחה, עם שהוא משפחה.
הקשר בין משפחה לעם מגיע עד בחירתו של אברהם להיות 'לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ' (בראשית יח, יח). בחירה זו מבוססת לא על כושר המנהיגות של אברהם אלא על האמון בכוחו בתחום המשפחה, ביכולותיו להנחיל ערכים לילדיו ולבני ביתו, כפי שכתוב בפסוק הבא: 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט'.(שם, יט). לדורות היהדות רואה במשפחה מוקד של העברת המורשת, בצורות רבות חוזר ונשנה הציווי 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ' (שמות יג,ח), 'וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ' (דברים ו,ז), 'וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם' (דברים יא, יט). אבל יש דבר נוסף. התורה אכן מטפחת את חשיבות התא המשפחתי, אך לא זו בלבד אלא שהיא מטפחת את התודעה שכל ישראל הם משפחה, כל ישראל אחים. הכינוי 'אח' בחקיקה של התורה ביחסים שבין אנשים אינו רק עניין סמנטי, הוא הבסיס להתנהגות שהאדם נדרש לנהוג בה כלפי זולתו. ביחסים בין זרים אולי אפשר היה להסתפק בדרישה לא לפגוע זה בזה, 'חיה ותן לחיות'. אולם בין אחים נדרשת סולידריות ועזרה הדדית, מכאן גם הדרישה שלא להתעלם ממצוקתו של הזולת: 'לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ... לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ' (דברים כב א,ד)
מכיוון שלא גדלתי בארץ, תחושת הסולידריות - שהיא חלק מההוויה הישראלית - אינה מובנת מאליה עבורי. הסולידריות של הציבור עם שבויי מלחמה נובעת מהתחושה שכולנו חלק ממשפחה אחת. לא זכור לי שבארצות הברית הציבור זכר את שבויי מלחמת וייטנאם. נראה שגם הטונים הגבוהים של הריבים בינינו לבין עצמנו מקורם באותה נקודה, רבים כמו שרבים במשפחה. אמנם בארצות הברית הדיונים רגועים יותר, אבל דומני שהנימוס מקורו בריחוק ולא בקרבה. ישראלים שגדלו בארץ לעתים זוכים לחוות את הפן הזה של החוויה הישראלית דווקא כאשר הם מחוץ לארץ. כאשר הייתי בהודו לדוגמה, בלט הרצון של הישראלים להיות זה עם זה.
למשפחתיות בישראל אפוא שני ממדים, הראשון - חשיבות התא המשפחתי, והשני - הניסיון להחיל את אחוות המשפחה על מעגלים רחבים יותר. היינו עדים לעמים שניסו לעשות זאת בכיוון ההפוך; נתן שרנסקי בספרו לא תירא רע מספר על נער שהפך לגיבור סובייטי משום שהעז להלשין על אביו, שבתקופת הצנע שמר למשפחתו חלק מן היבול ולא מסר את כולו למשטר הסובייטי כפי שנדרש ממנו לעשות. אחרי שנתפס האב ונשלח לסביר, הילד נרצח בידי משפחתו והפך לגיבור בזכות בחירתו להעדיף את הסולידריות הלאומית על פני הסולידריות המשפחתית. אולם המחשבה של המשטר הסובייטי שפחות נאמנות למשפחה תביא בהכרח ליותר נאמנות למדינה, לימים התבררה כמופרכת. יפה מתארת זאת הבדיחה המפורסמת על ילד סובייטי שכשנשאל מיהו אביו השיב אבא סטלין, וכשנשאל מיהי אמו והשיב אימא רוסיה, וכשנשאל מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול השיב 'יתום'.
לאור התפיסה שעם ישראל הוא משפחה, התורה מכוונת אותו לכונן יחס משפחתי עם החברה כולה. אסיים בתובנה בתחום זה. בסוף פרשת תולדות מופיע הפסוק: 'וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו'. (בראשית כח, ה) רש"י (שם) מתפלא מדוע ראה הכתוב צורך לציין שרבקה היא 'אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו', שהרי עובדה זו ידועה. את התשובה לשאלתו של רש"י למדתי מפי רבי, הרב אהרן ליכטנשטיין. לעתים קרובות מאבקי כוח בחיק המשפחה מותירים את כל הצדדים בעימות ובתחושת שנאה. המקרא טרח לציין שרבקה הייתה אמם של יעקב ועשו כדי להדגיש שאמנם רבקה תמכה ביעקב ובמאבקו על הבכורה, אך היא עדיין זיהתה עצמה גם כאמו של עשו. כאשר רבקה מספרת ליעקב על חששה שעשו ירצח אותו היא מסיימת 'לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד' (בראשית כז, מה), כלומר אין היא חוששת רק לאבד את יעקב אלא היא חוששת לאבד את עשו שיהפוך לרוצח. בציבור הישראלי אפשר להתווכח, לריב, לדבוק ברעיונות הפוכים, אבל אסור לשכוח שכולנו משפחה.
רב יעקב נגן הוא ר"ם בעתניאל. לאתר שלו: www.yakovnagen.com