זהו זה, ב"ה, גמרנו עם מצרים! די למְצָרִים, למחסומים, לעבדוּת ולמנטאליות של עבדים - פַּרְעֹה "מעיף" אותנו סוף סוף (טוב, לקח לו טיפה זמן להבין רמזים עבים וכואבים במיוחד) ואנו טועמים את טעם מרחב החופש.
רק שכמובן, זה לא יכול להיות כל כך פשוט - הרי אנחנו יהודים ויש לנו נטייה מתועדת לסיבוכים בעלילה. והנה, בקושי צעדנו כמה מטרים מחוץ לגבולות מצרים, וכבר מתעוררים פרעה ועמו ומזדעקים (שמות יד,ה): מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ? כאילו שהם לא יצאו לפני רגע מהסרט הרע של המכות שנפלו עליהם במשך כשנה. כנראה שלא הספיק להם, כי הנה הם - שוב דולקים אחרינו.
במישור הנפשי, זו מנגינה די מוכרת: בואו ונגיד שהצלחנו להיפטר מהרגל רע כלשהו - קורה לא פעם שהוא (ההרגל הרע, ז"ל) קם לתחייה ורודף שוב אחרינו. כמו ריח של סיגריה שמאיים למוטט מאמץ בוסרי של הפסקת עישון. זהו הזמן בו אנחנו צריכים להתמודד שוב עם הגבולות של עצמנו - ולקרוע אותם. לבקוע את ים הסוף (בחוֹלם ולא רק בשוּרוּק).
כדי לעבור את הים של הסוֹפיוּת - הקב"ה, ובשמו הקבלי, הלא הוא ה'אין סוף' - חייב לצאת מה'מחבוא' שלו ולהתגלות דרך נס, שבוקע את מה שאנו מחשיבים כסוף, כגבול. חוקי הטבע נפרצים ומאפשרים לאור ה' לבצבץ מבעד לחרכים.
אלא שעדיין כוח הבחירה שלנו נותר בעינו, כי "בדרך בה אדם רוצה לילך בה מוליכים אותו" (מכות,י, ב). ביטוי לכך אנו מוצאים בשירת הים, בסתירה שאליה שמו לב חדי העין כמו ה'שפת אמת': פסוק כ"ב אומר: וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה. ולעומת זאת פסוק כ"ט טוען: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם. שני הפסוקים מאוד דומים בתוכן אבל הפוכים בצורה. ומה שמפריד ביניהם הוא סדר הקדימה. מי קודם למי: הַיָּם לַיַּבָּשָׁה או ההפך?
ולא, זה לא אותו דבר, זה לא דיוק של למדן ליטוואק משועמם במיוחד - כי התורה מדייקת מאוד במילים וברור שיש כאן חזרה דומה אך הפוכה, כדי להצביע על משהו עמוק יותר.
עכשיו, דמיינו את עצמכם חוצים את ים סוף יחד עם כל בני ישראל. מה תופס את תשומת ליבכם, על מה אתם מסתכלים? הדרך היְבֵשָׁה שמתחתיכם או חומות המים שמקיפות אתכם מימינכם ומשמאלכם? זה כנראה תלוי בגישה שסיגלתם לעצמכם: ימית או יבשתית...
יַבָּשָׁה מסמלת את העולם המוכר והידוע לנו. הטבע, החוקים, ההרגלים. זהו עולם יציב כמובן אך בלי הפתעות, בלי "יוצא מן הכלל", בלי WOW. מצד שני, 'ים' מסמל את העולם הנסתר שרואים רק את פניו מבלי להשיג את מה שבמעמקיו. עולם של תנועה, של הפתעות, של סודות, שבו רב הנסתר על הגלוי. עולם קסום ולא ברור.
וכאן טמונה נקודה עמוקה עד כואבת: הבחירה בידיים שלנו. אני לא בחרתי את הים או את היבשה שבחיי. לא בחרתי את אבא שלי או את אמא שלי. ובכלל הגעתי לעולם שבו מרחב התמרון שלי יחסית מוגבל. אבל אני כן בוחר בְּמה להסתכל, לְמה לשים לב. נקודת המבט שלי על חיי היא לגמרי ברשותי. בכל מצב נתון, אני יכול לשים לב דווקא למה שידוע לי, לנורמאלי, להסברים הרציונאליים למיניהם - הרי חייב להיות הסבר כזה לכל תופעה באשר היא, איכשהו. אבל אני גם יכול להביט בנס, בגילוי שמֵעֵבֶר לטבע. אני יכול לשים לב לחומות המים המקיפות את העולם היציב שבניתי לעצמי ולקפוץ קפיצה קוונטית אל עולם נעלם.
רק כך נאפשר למציאות שמֵעֵבֶר להתגלות אלינו ולהפרות את חיינו. רק ככה נוכל לתת לאור לבקוע את חומות היובש ולהרגיש את ה'מיץ' של החיים.
ולסיום כדאי להזכיר את דברי הרב קוק זצ"ל: הבו גודל לעֹז החיים של דמיוננו העליון, המתנשא מעל כל המצרים וההגבלות היבשות אשר לתנאי המציאות הענייה והיבשה. בגבורת הדמיון, הרטוב ומלא לשד חיים, הננו מתנשאים גבוה גבוה... (שמונה קבצים קסד)
הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות.