[embed]http://video.jew2go.co.il/Kipa/yakovNagan/151211.flv[/embed]

מקריות או השגחה

בפרשת וישב מתחילה הסאגה של יוסף ואחיו. יעקב שולח את יוסף לראות את שלום אחיו, משימה שתשנה את חייו מקצה לקצה. יוסף מתקשה למצוא את אחיו, אולם בדרך הוא פגש דמות אלמונית שסייעה לו להתחקות על עקבותיהם:

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ: וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים: וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן (בראשית לז, טו-יז)

לא ברור למה בחרה התורה לספר את הסיפור הזה, שהרי לכאורה אין בקבלת הכוונה מעובר אורח אקראי אירוע ראוי לציון. לאמתו של דבר יש לפגישה זו השלכות מרחיקות לכת. אלמלא הפגישה הזאת לא היה יוסף מוצא את אחיו ולא היה יורד למצרים אלא היה שב לביתו מבלי להצליח לקיים את בקשת אביו. אולם יוסף פגש את האיש ומצא את אחיו. עובדה זו שינתה את כל מהלך ההיסטוריה, שהרי ברבות הימים כל צאצאי יעקב היו עבדים במצרים, ושם, בכור ההיתוך של מצרים, התהווה עם ישראל. הרמב"ן מסביר שהתורה מאריכה ומספרת לנו את הסיפור הזה כדי ללמד אותנו 'כי זמן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם... שלא על חנם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת ה' היא תקום' (רמב"ן לפסוק טו). ברוח זו הרמב"ן מסביר את דברי המדרש. לפי המדרש (בראשית רבה פד, יד) אותו האיש היה מלאך ה' ואילו לפי הרמב"ן אותו אדם אדם רגיל היה, והוא נקרא מלאך משום שבלי ידיעתו הוא פעל למימוש התכנית האלוהית.

למסר שההשגחה מכוונת את המציאות ולא יד המקרה יש משמעות קיומית. התחושה שהמציאות היא מקרה מקשה על יכולת העמידה של האדם מול קשיים. היא עלולה להוליד אין-סוף מחשבות מתסכלות ומייאשות, 'אילולא הייתי עושה ...' 'אילו זה לא היה קורה...'. לעומת זאת, ההרגשה שאלוהים מתבונן בי וקשוב ליכולותיי ולייעודי בחיים ומכוון את האירועים הקורים לי כדי שאממש את יכולותיי, את כישוריי ואת ייעודי, עוזרת לאדם להכיל את הקשיים שבחייו ולקבל אותם. תפיסה זו אף דורשת מהאדם לקרוא את חייו כסיפור, לחפש את המשמעות הסיפור ולשאול עליו שאלות נוקבות.

תפיסה כזו לחיים מעוררת אצל כל אחד את השאלה, 'כמה פעמים בחיי פגשתי במלאך?' באופן אישי אני מרגיש שזכיתי 'לפגוש מלאכים' שהדריכו אותי בכל אחד מהצמתים החשובים בחיי, מהתחומים הקונקרטיים כגון עלייתי ארצה, מציאת בת זוגי ומקום עבודתי ועד לתנועות הפנימיות שהפכו להיות משמעותיות עבורי.

הנס והמעשה

כלום אין בכוחה של ההכרה שאין כאן מקריות אלא יד ה' מכוונת לסרס את העשייה האנושית ולהוריד את תחושת האחריות האישית המוטלת על כל איש ואיש ביחס לגורלו? האם הגברת מקומו של אלוהים בעולם לא באה על חשבון מקומו של האדם? ואם דברים רבים כל כך בחיי אינם תלויים בי ואין לי שליטה עליהם, אז מי אני ומה אני?

אחד הפרקים המרשימים ביותר בספרו של פרופסור אוריאל סימון בקש שלום ורדפהו מתמודד עם שאלה זו. הוא מראה בפירוט רב איך סיפורי יוסף ואחיו ש'ההשגחה והגמול לא זו בלבד שאינם נוגדים זה את זה אלא באורח מפלא הם תומכים זה בזה' (שם, עמ' 58). מבתו (ואשתי) מיכל למדתי כיוון דומה אבל בשפה אחרת, תפיסת 'הנס והמעשה'. בחיים יש 'נסים', מצבים שהאדם חווה בהם הכוונה מלמעלה, אולם בלעדי המעשה של האדם לא תהיה לנס משמעות. לדוגמה, ייתכן ששני אנשים נפגשים 'בדרך נס' - רצף אירועים שנראה בלתי סביר לחלוטין - אולם הפגישה ביניהם משמעותית רק בזכות 'המעשה', הדברים שהקדימו לפגישה, העבודה שכל אחד עשה כדי להפוך את עצמו למי שהוא. על פגישה כזאת סיפרה לי דליה, אמו של דביר עמנואלוף ז"ל, החייל ההרוג הראשון במבצע עופרת יצוקה. מספר חודשים אחרי נפילת בנה הייתה דליה בהופעה של מאיר בנאי. ילד קטן התקרב אליה והתחיל לשחק אתה. ההורים של הילד קראו לו לחזור ל'אבא לאימא ולדביר'. לפתע ראתה דליה שלזוג ההורים יש תינוק בן כמה חודשים ושמו, כך הסיקה, דביר. דליה ניגשה להורים ושאלה בן כמה התינוק, ומתוך התשובה התברר לה שהתינוק נולד זמן קצר אחר נפילתו של דביר. 'למה בחרתם לתת לו את השם דביר?' המשיכה דליה לשאול. ההורים הסבירו לה שהם התרשמו מאוד מסיפור חייו של דביר עמנואלוף ולכן החליטו להעניק לבנם את שמו. כאשר דליה הזדהתה כאמו של דביר התקשו ההורים ההמומים להאמין לה. למחרת שלחה שירי, אמו של דביר התינוק, מסרון לדליה: 'אלוהים לא מפגיש סתם אנשים'. אמנם נדרש נס להפגיש ביניהם, אבל רק הבחירה של ההורים לכבד את זכרו של דביר הפכה את הפגישה למשמעותית.

לעתים הסדר בין הפעולה האלוהית לפעולה האנושית מתהפך, כלומר 'הנס' קודם ל'מעשה'. אלוהים מאתגר אותנו ושולח אותנו לצומת מסוים, אבל רק אנחנו בוחרים את הדרך. בסופו של דבר האדם ואלוהים שותפים בהכוונת המציאות. בעיניי התחושה שאלוהים שותף בהתהוות סיפור החיים שלי מעצימה את משמעות הבחירות והמעשים שלי ולא מערערת אותה.

נראה שגם בחיי יעקב באה לידי ביטוי שאלת היחס בין מקריות להשגחה, בין מעשי האדם להכוונה אלוהית. הקשיים בחיי יעקב נובעים במידה רבה מהעובדה שנראית מקרית לחלוטין: יציאתו מרחם אמו דקות ספורות מאוחר מדי. עקב כך הוא נאלץ לקנות את הבכורה, לקחת במרמה את הברכות ולברוח לעשרים שנות גלות. כמו השיר 'הכול בגלל מסמר' שמתאר את התבוסה במלחמה ותולה אותה בהיעדר מסמר בנעל סוס, גם כאן נראה שהכול קורה ליעקב בגלל העובדה הזניחה שלא יצא ראשון מרחם אמו. אולם סיפור מאבקו של יעקב עם המלאך בפרשת וישלח מלמד את יעקב שהמאבק אינו מקרי אלא קשור לעצם מהותו, ומתוך הסיפור הזה הוא מקבל את שמו, ישראל 'כי שרית [=נאבקת] עם אלוהים ועם אנשים ותוכל' (בראשית לב, כט).

בסופו של דבר, למרות ניסיונותיו של יעקב להעניק ליוסף חיים קלים יותר ממה שהיו לו, יוסף נאלץ להתמודד עם קשיים דומים לקשיים שחווה אביו - איומים ושנאה מצד אחיו, גלות שנמשכת עשרות שנים (יעקב עבד את לבן עשרים שנים בחרן, ועשרים שנים חולפות מירידתו של יוסף למצרים ועד שמתחיל הרעב המביא לאיחוד המשפחה).

בתחילת הפרשה נאמר ' אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף' (בראשית לז, ב). מתברר שיעקב הוריש ליוסף לא רק את הגנים שלו אלא גם את סיפור חייו. גם לבּן, כמו לאב, חיים קשים וגדושי התמודדויות קשות ובחירות שבסופו של דבר מביאות אותו ליעדו.

רב יעקב נגן הוא ר"ם בעתניאל, לאתר שלו: www.yakovnagen.com