רחל שוקעת בדיכאון, עקיבא מאבד את פרנסתו, וילדי המשפחה לא יודעים איך להתמודד עם המציאות החדשה שנכפתה עליהם, ועוזבים את הבית. אילת, הבת הצעירה, היא היחידה שלוקחת אחריות, מנסה להתמודד עם ניהול הבית החדש ולעורר את אימה מהחידלון בו היא נמצאת. היא לא בוחלת בשום אמצעי שיוכל להשיב את אימה לחיים, ובתוך כך מוצאת את עצמה קוברת את מקומות השבר הפרטיים שלה.
ענבל ואדם, צעירים שבעל כורחם נקשר גורלם באותה טלטלה, חווים תסכול ותלישות. ענבל רוצה להתחתן. אדם אוהב אותה ורוצה בה, אבל מפחד ממחויבות. אם הקשר ביניהם בנו על חורבות יישובים, עת חלקו זה עם זו את הקושי שבפינוי, ועודדו זו את זה בקלישאות חבוטות. עכשיו הם חשים כאילו קללה רובצת עליהם, ומתקשים לבנות ביחד את חייהם המשותפים. אדם בורח לצפון בלי הסבר ומשאיר את ענבל פגועה ובודדה, מה שגורם לה להסיר אחריות ממערכת היחסים החמקמקה ביניהם.
התחלתי לקרוא את הספר בקריאה ביקורתית מתמיד. חוסר אמון מסויים שנגזר מגילה הצעיר של הסופרת, הנושא הרגיש עד קיטש והנפיצות המיוחדת השמורה לספרים מגזריים. ונראה לי שהביקורת עליו מתחלקת לשניים. הספר מעניין, עדין מאוד, קולח. אפשר ממש לראות את הסיטואציות תוך כדי קריאה. היו גם חלקים מתוכו שגרמו לי להזיל דמעות. הנושא מטופל בעדינות, בשפה יפה (אם כי לעיתים מעט גבוהה מידי לטעמי, ביחס לסגנון הסיפור), ובסך הכל נהניתי מהספר.
מהצד השני, התחושה שלי בסיומו היתה שיש חוסר עומק מסויים. תחושה שאני עומדת מול כתיבה שמסוגלת להגיע לגבהים ולא לחלוטין מצליחה. גם הקו העלילתי מעט פשטני, וכמו שחששתי- נופל גם לקיטש. נראה שהפוטנציאל נמצא, אבל יש עוד מקום להתבגרות ולראיה בפרספקטיבה קצת יותר רחוקה- שתוביל לספרים טובים יותר ויותר. מעניין, אגב, אם קוראים שחוו את הגירוש מגוש קטיף על בשרם, יסכימו עם הסיום שבחרה סטופל לספרה. סיום שיש בו פיוס גדול שמשהו בתוכי קצת התקומם למולו.