בחברה הישראלית נעשו לאחרונה חיי האדם זולים, הכרוניקה היום־יומית מלאה מקרי רצח, לא רק של אנשים הזרים זה לזה, אלא אפילו מקרים של בן ההורג את הוריו, סב ההורג את נכדתו, בעל הרוצח את אשתו ואשה את בעלה, יד איש ברעהו. מפני חומרת עוון שפיכות דמים מקפידה התורה (במדבר לה לא) להעניש את הרוצח בכל חומרת הדין וציותה: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת". והיא מנמקת את ההקפדה הזו: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו". והרמב"ם (בהל' רוצח פ"ד ה"ט) מסביר מדוע כה הקפידה התורה על עונשו של הרוצח: "אף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהם השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים . . . וכל מי שיש בידו עוון זה הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה ולא יצילוהו מן הדין". ומפני היות עוון הרצח כה חמור אין התורה עוסקת רק ברוצח הוודאי אלא הרחיבה את העיסוק בו גם מעבר לרוצח הוודאי. בפרשתנו מובאים שני מקרי רצח כאלו, האחד פרשת רוצח בשגגה, שאינו בן מות, ועונשו לנוס לעיר המקלט ולשבת בה עד מות הכהן הגדול, וגם עליו כתבה התורה: "ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשבת בארץ עד מות הכהן". והסביר זאת בספר החינוך (מצוה תט):
"עוון הרציחה חמור עד מאד . . . ולכן ראוי למי שהרג שוגג, מכיוון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים". ומקרה הרצח השני הוא בסוף פרשתנו, פרשת עגלה ערופה הבאה על רצח שיש בה "גופה" אך "לא נודע מי הכהו", ולמרות שהחקירה מצויה במבוי סתום אין אנו סוגרים את התיק, אלא מנסים לתקן את המעוות.

הבדל נוסף אנו מוצאים בעוון הרצח שאינו מצוי בשאר העוונות, בכל חטא ועוון אנו מענישים את האשמים הישירים ולא עוסקים באשמים העקיפים גם באותם המקרים שבלעדיהם המעשה הרע לא היה נעשה. אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ו"האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב". אבל בעוון רציחה אנו מרחיבים את הטלת האחריות לא רק על הרוצח במזיד אלא גם על ההורג בשגגה, ולא רק על ההורג הישיר בלבד אלא היא מוטלת גם על האחראים העקיפים. הטלת אחריות עקיפה מוצאים אנו אצל ההורג בשגגה, שלא רק את ההורג הישיר אנו קושרים לחטא אלא גם את הכהן הגדול, שישיבתו של הרוצח בעיר המקלט היא עד מות הכהן הגדול. ולפי הגמרא במסכת מכות (יא ב) לא הגלות לעיר המקלט של הרוצח בשגגה היא המכפרת, אלא מיתת הכהן הגדול. ועל כך שואלת הגמרא: מה היה לכהן הגדול לעשות, מדוע הכפרה תלויה במיתתו? ולפי הגמרא אחריותו מצומצמת: "שהיה לו לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא ביקש", אבל לפי רש"י בפירושו לתורה אחריות הכהן הגדול היא רחבה יותר: "שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו".

אחריות עקיפה מוצאים אנו גם בעגלה ערופה, שעל דברי הזקנים האומרים:
"ידינו לא שפכו את הדם הזה" כתב רש"י: "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה". הרי לנו לפי רש"י שיש לרצח גם אשמים עקיפים ועליהם לתת עליו את הדין. הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (ח"ג פרק מ) אינו רואה כל קשר בין מעשה הרצח לכהן הגדול או לזקני העיר הקרובה אל החלל. ואם כך מדוע הוזכרו במקרים הללו הכהן הגדול או זקני העיר? לפי הרמב"ם יש לכך סיבות אחרות, גלות הרוצח לעיר המקלט היא כדי להשקיט את נפש גואל הדם, שלא יראה את זה שאירעה המכשלה הזו על ידו. ומדוע תלו את חזרתו מעיר המקלט במות הכהן הגדול?

מסביר הרמב"ם שהכהן הגדול "הוא האיש הגדול בבני האדם והיותר אהוב על כל ישראל" וכשהוא מת העם כולו כואב ומצטער על החיסרון והאבידה, וטבע האדם למצוא נחמה על פגעו שלו כאשר אחרים פגועים כמוהו או יותר ממנו, ולכן במות הכהן הגדול, שהצער מקיף את כל הציבור, תשקוט נפש גואל הדם על מות קרובו.

ואילו במקרה של חלל שלא נודע מי הכהו - לפי הרמב"ם - אין אנו מאשימים את זקני העיר, שהרי הם עצמם העידו שלא נתרשלו בתיקון הדרכים ושמירתם, וליווי כל עובר אורח, והם אומרים שלא בגלל הזנחתנו הוא מת. אלא אנו מערבים את זקני העיר ברצח כדי לתפוס את הרוצח האלמוני, לכן אנו עושים סביב ההרוג מעשים ברוב עם ובפרסום, כדי שתרבה שיחת בני אדם ודיבורם, ובפרסום הדבר יבואו בני אדם שידעו או שמעו על ההריגה, ודרכם יתגלה לבסוף ההורג.