אחרי שרקדנו עם ספר התורה, זללנו חתיכת קוגעל בקידוש, ובעיקר הרבינו בתפילות בדבקות ובעוצמה - הכניסה במפתן האוניברסיטה היא מפנה חד באקלים הסביבתי. מהתרוממות של החודש שחלף, בו הצלחנו קצת להרגיש את הנשמה נוגעת בשמיים, תחילת השבוע הזה היא בהחלט נחיתה חזיתית על קרקע המציאות. אם תרשו לי לומר- על הישבן, תרתי משמע. במקום להידבק בבורא עולם נאלץ להידבק לכיסא ולהאזין למרצה משעמם או מתלהב. שלא לדבר על המבחנים והעבודות שעוד מחכים לנו.
במכללה דתית סגורה המשפחתיות מכפה על הקשיים והאתגרים, אבל באוניברסיטאות, עם כל מיזוג התרבויות, המצב שונה. קשה לעמוד בכל ההתחייבויות מהימים הנוראים שלקחנו על עצמנו ולבצע אותן הלכה למעשה בין מסדרונות הפקולטה, בכיתות ובמזנון האוכל.
אולי דווקא זה הזמן לצאת למאבק נחוש, להתמודד עם כל הכוח ולהצליח. אולי "מאבק" יהיה תאור קצת מוגזם, אך עולם האקדמיה אכן כופה על הדתיים התמודדות לא פשוטה. אם נסיים את השנה מבלי ש"פרמנו" את הכיפה שעל ראשנו או את החצאית, אז נרגיש באמת בשמיים, ונהיה מסופקים מעצמנו. זה יעשה הרגשה טובה בלב, ובנוגע לתגמול - מוטב שנשאיר את זה מחוץ לתחום עיסוקנו. הרווח שלנו הוא בזה שנישא בעול מצוות יחד עם עול של לימודי חול, אשר שילובם יחד מבטא גבורה אמתית - אשרינו שזכינו.
הזמן שבו צריך הכי הרבה תפילות הוא דווקא עם הכניסה בשערי המוסד האקדמי. אם נתאמץ לסיים את השנה כמו שנכנסנו אליה, כשהצלחנו בגבורה לעמוד על עקרונותינו, נצא ממנה עם יותר כוח, סיפוק ואושר.
השבוע אנו יוצאים מן ה"תיבה" שהסתגרנו בה אל ה"מבול" שבחוץ. יש שבחרו במדעי הרוח ולעומתם יש שבחרו במדעים מדויקים, זה לא משנה לאיזה פקולטה נשתייך בשנים הבאות - חשוב שנזכור מהיכן אנחנו באים - מהפקולטה הכי יוקרתית והכי מצטיינת. לא משנה אם יש כיפה על הראש או לא, ומה גודלה, ואם חלילה ניפול וניכשל במהלך הדרך, העיקר הוא לזכור כי אפילו המאמץ הקטן ביותר יעניק לנו, בסופו של דבר, לא סתם ציון "עובר" אלא ציון לשבח.
הודות לבחירה שלנו בלימודי אקדמיה, בעולם המשלב קודש וחול, מגיע לנו המון פרגון וטפיחה על השכם. אז יאללה, תנו לעצמכם טפיחה קטנה ואיזה חיוך גדול, ושהיה בהצלחה.