עזיבת הבייני"ש הרווק את ישיבתו, וירידה הדרגתית בהקפדה על פרטי מצוות, הינן תרי רעין דלא מתפרשין. במתמטית הכוונה לגרף יורד, כאשר ציר הX- מסמן את הזמן שחלף מאז עזיבת הישיבה, וציר ה-Y מסמן את רמת ההקפדה על הפרטים. החתונה תחזיר אותנו אל הסדר (כמעט), אך עדיין, ישנה מצווה מתוך תרי"ג, אשר אפילו החתונה איננה עוצרת את נסיגתה האקספוננציאלית.
אמת, לא אוכל לטעון שלא הוזהרתי מן הסכנה. הדאגה מספר אחת של מוריי ורבותיי, הייתה האם אנו התלמידים נמשיך ללמוד תורה גם לאחר שנעזוב את הכתלים הבטוחים. כל רב פרס את משנתו הייחודית לפיתרון הבעייה. זה דיבר בזכות לימוד רמב"ן על התורה ועל הסדר, ואחר ניסה לשכנענו לבחור מסכת קלה ולסיימה פעם בשנה ("אם מתחילים מגיל 19, שזה השנה בה אתם מגיעים לישיבה", הוא הסביר, "אפשר לסיים אותה 101 פעמים, ולהיות עובד אלוקים באמת כאשר אתה מגיע למאה ועשרים"). הגדיל לעשות רמינ"ו האמריקאי שהתחייב בפני מי מאיתנו שיסכים לכך, לקבוע חצי שעה שבועית דרך הסקייפ, ללימוד שמירת הלשון או תורת הרב זצ"ל.
אומנם, מי שהעיר אותי משנתי הרוחנית, היה יהודי פשוט וירא שמיים, שהיה לא אחר מאשר אבי הנערה אותה תקפתי, בראשית ימי לימודיי במכינה האוניברסיטאית. מכיוון שהייתי מאוהב נואשות במתרגלת שלי לפיזיקה, נאלצתי לענות בנימוס על השאלה החצופה שזרק לי אביה, בערך שבוע וחצי לאחר שהתחלנו לצאת. לפני שנמשיך, אתן לכם טיפ: אל תצאו עם בחורה שגרה בבית הוריה. אם כבר התחלתם - חכו לפחות חודשיים עד שתבואו לבקר אותה בביתה. אחרת, עלולים אתם ליפול בטעות על שעת ארוחת הערב המשפחתית.
"אתה קובע עיתים לתורה?" שאל אותי האב, בין לעיסה ללעיסה. ניסיתי לשלוף את הרש"י שאני לומד בבית הכנסת, בשחרית של שבת. אך, היק"ה הזקן מתח קו ברור מאוד בין "ללמוד תורה מדי פעם", לבין לקבוע עיתים של ממש. כדוגמה למופת הוא הביא את החתן שלו, אשר מבקר אותו בכל רביעי בשבת על מנת ללמוד איתו סיפורי מעשיות של רבינו נחמן.
טיפין טיפין, למדה ממני ביתו את גישת ה"תעשה מה שבראש שלך, ואל תשים על אף אחד". וכך, יום בהיר אחד תפסה הילדה קצת אומץ, והודיעה להוריה שהיא לוקחת שנה של הפסקה בכדי "לחשוב מה אני באמת רוצה לעשות עם החיים שלי", ואני שוב נזרקתי בעל כורחי ע"י תירוץ ה"boy-friend/friend" המעצבן. שנים של לימודים אקדמאים כבר עברו מאז, את משבצת ה"אקסית המיתולוגית" כבר תפסו רבות וטובות ממנה, אך השאלה של אביה ממשיכה לנקר לי עד עיצומו של יום.
לא כולנו חכמים, ולא כולנו נבונים. לא כולנו כמו חברי הגאון, העומד בשלושה ילדים, תואר שני, דף יומי אחד וחצי משרה. באין מסגרת אחרת שתפטור את מצוקתינו, אנו מקווים כי זוגיות קבועה תניב גם חברותא. לצערי, חבר נשוי אחר, ניפץ על סמך ניסיונו, את תיקוותי: אחת, בחורה לא באמת רוצה ללמוד, היא רוצה להרגיש שלומדים. שתיים, נתיבות שלום הוא ספר שגורסים לפני שינה, לא ספר ללימוד בחברותא. שלוש, כתוב בתורה: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". על דרך הפשט, התורה מבקשת לחסוך מאיתנו את הסבל שנגרם בגלל הצורך לפתוח ראשי תיבות ולתרגם כל הזמן מילים בארמית, ועל כן אוסרת על הבייני"ש חמור הגרם ללמוד עם האישה.
בצר לו, פנה אלי יום אחד הנשוי הלז, וביקש את עזרתי. "המקום - ישיבה אלמונית הנמצאת במרחק הליכה עבור שנינו", נבח הוא בפלאפון, ללא שום גינונים מיותרים. "לחלופין, אפשר ללכת לבית כנסת פלוני, המואר פחות אך הממוזג יותר, הפותח את שעריו בכל יום שישי עבור כולל הפנסיונרים שלו. השעה- שמונה בבוקר, מספיק מוקדם כדי שלא ישרוף לך את כל היום, מספיק מאוחר כדי שאוכל לזרוק לפני את ה"בן יוקיר" במעון. היום- היום השישי והמבוזבז בשבוע. לך אין לימודים, והיום הקצר לא מאפשר לי לתפור משמרת של שמונה שעות. הספר- גמרא, כי אין ספר אמוני אחר עליו שנינו נסכים".
את תפילת יום הכיפורים השנה אני אקדיש לחרטה על שסירבתי להצעתו הנ"ל. אולי גם אתפלל שצ'יקו, שדווקא כן הסכים, יקבל הצעה לשליחות תורנית בטורנטו, או מלגה ללימודים באילת, וכך אקבל הזדמנות לתקן את טעותי.
לסיום, אבקש מכל חבריי הביינישי"ם: אם יש לכם יום שישי פנוי, ואם אתם מתגעגעים לשנים הטובות והיפות שלנו. אם אתם מכירים אותי, אבל גם גרים קרוב. תתעלמו לרגע מהחישובים של זמן הנסיעות שמתבזבז, ויום השישי שיקוצרר (כמה אירוני שדווקא החינוך שקיבלתי בישיבה לניצול זמן, ממלא לי את היום, ומקשה לפנות את השבוע בשביל המטרה בשבילה בכלל הומצא הביטוי: "ביטול תורה"), ותרימו טלפון כדי לקבוע אם נלמד בישיבה האלמונית או בבית הכנסת הפלוני.
בברכת "שיפה ושונה תהיה השנה, אשר מתחילה לה היום", בשינוי ובשינון.