לבני אדם קשה לקבל ביקורת, בעיקר כאשר חיציה המושחזים נורים מכיוונם של אותם מבקשי זיווגנו כלפי ליבנו הערל. קל לנו לאטום אוזנינו משמוע אותם "קולות מלחמה" הרוגשים ונרגשים עלינו, ולהתבצר מאחורי חומה גבוהה וחסונה של סיבות ותירוצים, העיקר שלא ימס ליבנו ותירא נפשנו ונשוב לביתנו לקחת אישה.
בפרוש עלינו ימים של תשובה, בימים שאנו מסירים מעלינו את כל המחיצות המבדילות ביננו לבין בורא עולם, האם לא העת להסיר גם את מסך הברזל מעל ליבנו, ולנסות להתחבר לעצמנו ולסובב אותנו? הרי כדי לקרוע את ים סוף, צריך לפעמים לקפוץ למים, להרגיש שהגיעו מים עד נפש, לא במובן של ייסורים וסבל, אלא במובן של שטיפת ליבנו וזיכוך מחשבתנו, ולהתחיל לחשוב בצורה חדשה, לא עוד מבט קטנוני וביקורתי, אלא מבט של אמת, אמונה ורוממות רוח.
עשרת ימי תשובה אלו הם זמן של חשבון נפש, עת לחשוב למה הים עודנו עומד באייתנו ואינו נקרע לקראתנו. האם יש דברים הצריכים שינוי? אולי לבוא בראש אחר לפגישה? לברר האם באמת אני יודע מה אני מחפש? האם אני באמת מנסה להתחבר לעומדת מולי? הרי "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם". ומה עם עצה של חבר טוב ואח קרוב? וגם אם לפעמים הדברים לא נעימים למשמע אוזנינו, הרי אף אחד לא אוהב לראות בנגעי עצמו, נזכור ש"נאמנים פצעי אוהב", אין זה אומר כמובן שאנו חייבים לקבל הכל, אבל לפעמים קצת ענווה לא תזיק.
ומה עם חובותינו כלפי בורא עולם? הרי מובטחים אנו שתפילותינו לא שבות ריקם, אולי מעתה נתחזק בתפילה ובקשה לפניו, אולי נקבל עלינו תוספת לימוד או אמירת תהילים "שובה אליי ואשובה אליכם".
ובעז"ה נזכה כולנו למצוא את שאהבה נפשנו ולהקים בית נאמן בישראל, אמן!