עומדת כמו אחרונת התיכוניסטיות מול המראה ובודקת את החולצה, שולפת מהזיכרון איזה משפט שאמר לי מורה מוערך, כששאלתי אותו אם כיף לו להיות מורה.
"כיף?! כיף זה לראות סרטים כל הלילה ולישון עד הצהריים. לעמוד מול כיתה זה אודישן תמידי: מה אתה לובש, איך אתה מדבר, איך אתה מתמודד. מה זה קשור לכיף?!"
אז האודישן התמידי שלי, בהווה מתמשך, הוא איך אני נראית. איפשהו בין כל חומרי הנפץ האלה של שיח בלתי-נלאה על צניעות, התמודדות של בנות תיכון עם דימוי הגוף, עולם האופנה שלא תמיד דואג ליישר קו עם ההלכה ואווירת בנות כללית ונלהבת - אני מנסה ללכת על התפר הזה שמשדר שאפשר להיות גם צנועה וגם יפה ומטופחת; גם צעירה וגם סמכותית; גם דואגת לגזרה אבל לא נכנעת לטרור הפסיכולוגי שמופעל עלינו מכל פרסומת שהיא.
מדהים שבגיל הזה, לא משנה כמה הבנות ערכיות ועמוקות, הנושא הרגיש ביותר יהיה המראה החיצוני. נדהמתי לגלות פעם בשיחה אקראית שהן יודעות למנות לא רק את כל החולצות שאני לובשת, אלא גם איזה זוג עגילים אני מתאימה עם כל חולצה, איזה נעליים אני נועלת יותר או פחות ומתי אני שמה איפור.
לפני כמה חודשים קראתי תלמידה לשיחה. מדובר באחת הבנות המבריקות, המוכשרות והמוצלחות בכיתה, בחורה יפה מאוד ושמנה לא מאוד, שמוקד חייה הוא המאבק במשקל. היא תיארה איך זה לוקח את כל תשומת לבה, את כל כוחותיה ואת כל מאמציה. היא הסבירה לי שהיא מרגישה שמרגע שהיא שמנה - היא מתחילה בעמדת נחיתות חברתית, ולכן היא חיה בתחושה שאסור לה להיכשל יותר, הרי היא נכשלה כבר מספיק בכך שלא הצליחה להיות רזה... זו, היא אמרה, המוטיבציה העיקרית שלה להצלחה בלימודים ולנסות להוכיח את עצמה לעצמה בכל דרך אפשרית. "וזה לא עוזר", היא התפרצה פתאום, "שאני יושבת ליד הילדה הכי רזה בכיתה" - ואני מודה ביני לביני שכשהחלפתי מקומות לא חשבתי על זה ולו לרגע.
זה המתח הגדול של האישה הדתית, חשבתי לעצמי. אנחנו יודעות ש"שקר החן והבל היופי", יודעות שיש דברים חשובים ומהותיים הרבה יותר, יודעות שהכל שטיפת מוח של המדיה המערבית... אבל מצטרפות למרדף כאנוסות, וכועסות על עצמינו בשל כך. מרגישות שאנחנו חוטאות בכך למצפון, לערכים, לחינוך ולמה לא, אבל בכל זאת מצטרפות.
ומתוך הקלחת הזאת אנחנו מנסות לחנך בנות: למודעות עצמית, לבריאות, לנשיות, לצניעות. מנסות לדלות את הקו הדק והעדין שמחבר את כל אלו, ללמד אותן להציב סולם ערכים ברור.
כשאני רואה תלמידה שרזתה משמעותית אני שואלת, בעדינות, "תגידי, רזית בבריאות?" רק אם התשובה היא כן אני מרשה לעצמי לפרגן - על כוח הרצון.
או לדבר איתן על הקושי למצוא בגדים צנועים (אלא אם כן מרחיקים עד ירושלים...), להשתתף איתן, לחשוב על פתרונות יצירתיים. להבין את הקושי הנפשי שיש ב"להרוס" חולצה באמצעות חולצת בסיס, או "להרוס" חצאית באמצעות תחתית.
או להסביר שוב ושוב ושוב שהנפש מציירת את המסגרת שדרכה אנחנו רואות את הגוף.
או אולי בעיקר, להעצים אצלן את אינספור נקודות החוזק האחרות שיש בהן. לעזור להן להתנער קצת מהשיח הרווח ולא לראות את עצמן רק דרך פריזמת המראה החיצוני.
ולהסתכל על עצמי במראה כל בוקר, מכינה את עצמי לעוד יום של אודישן.
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>