הטור באדיבות אתר 'משלך'
נפת.
אני חושבת עליך, על התכונות שלך, על מי שהיית. מנסה להיזכר וקצת מתקשה. לא היינו חברים כל כך טובים. אתה צעיר ממני בלא מעט, לא חלקנו את אותה "חבורה" בבני דודים, ולא יצא לנו לשחנש.
אולי בגלל זה קצת יותר קשה לי לעכל. קשה להבין מה קורה פה. בלתי אפשרי להפנים שלא תחזור יותר.
לקריאה נוספת:
הרבנית ימימה מזרחי: בנות עשו חיל
כשנגמרה השבעה, עליתי לירושלים, ללמוד למבחנים. אתה יודע איך זה, סטודנטים, המבחנים לא מחכים לאף אחד. בעצם, אתה לא ממש יודע איך זה וגם לא תדע. אתה תישאר בן 16.
עכשיו נגמרו לי המבחנים וכבר אין לאן לברוח. וכל המחשבות צפות לי פתאום.
מה זה אומר שאתה כבר לא איתנו.
המשפחה שלנו הפכה למשפחה שכולה, נפגעת טרור. להלה אמרה ש"משפחה אחת" הגיעו אליכם הביתה. ויום הזיכרון יהפוך ליום משפחתי בשבילנו, פה, בבית הקברות הזה.
ויגיעו ימים, אנחנו נגדל. בעז"ה נהיה בוגרים, ובעלי משפחות. ואתה - תישאר תיכוניסט. צעיר ותמים, עם גיטרה, וחולצת מקו"ח בצבע בורדו.
הילדים שלנו כבר יעקפו אותך בגיל, ואחר כך גם הנכדים, ואנחנו נישאר בלעדיך.
וכולם מסביב נראים כל כך חזקים, וחדורי אמונה. ואנשים שמבינים - אומרים שבזכותך ובזכות גלעד ואייל, נמנע הרג גדול הרבה יותר.
כן, זה קצת מנחם. אולי. לא יודעת.
אני רק מקווה שהקב"ה ייתן לנו כוח, שנדע להתמודד עם האבדן הזה שהוא הנחית עלינו פתאום. אני יודעת שאתה בטח רוצה שנהיה שמחים, שנמשיך לחיות, ושלא נאבד את הברק בעיניים.
אז אני רוצה שתדע שזאת התוכנית שלנו. רק מבקשת שתתפלל עלינו שם למעלה, מהמקום שלך ליד אלוקים. שיעזור לנו עם זה קצת, עם המשימה הזו של להמשיך את החיים.
הכותבת היא בת דודתו של הנער החטוף נפתלי פרנקל הי"ד